יש חינוך ויש ביקורת. חינוך בצורה פשטנית, מטרתו להכין את הילד לכללי המשחק בעולם האמיתי וללמד אותו איך להתנהג בחברה בה הוא חי כדי להסתדר עם אנשים. למצוא את האיזון בין הרצונות שלו לאיך להשיג אותם בעולם האמיתי. לחיות באופן אופטימאלי במתח הזה בין מה שיש לבין מה שהוא רוצה. מה הדרך הכי טובה להתנהג כדי "להסתדר" בעולם? ביקורת בצורה פשטנית, היא שיפוט שמקורו בפער בין איך שהיינו רוצים שהילדים שלנו יהיו לבין איך שהם באמת. כאשר אנחנו ביקורתיים כלפי הילדים שלנו זה אומר בראש ובראשונה שאנחנו ביקורתיים כלפי הילד שבתוכנו.  החלקים בהן אנו ביקורתיים כלפי הילדים שלנו הם בעיקר החלקים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו. מעין מראות "מעצבנות" שמשקפות לנו את אותם חלקים שהדחקנו, הרחקנו , מחקנו או חלקים שאנחנו פשוט העדפנו לשכוח. אנחנו למעשה מקבלים את אותם חלקים לא נעימים שהרחקנו בעבר במלוא העוצמה, דרך המפגש עם הילדים שלנו.  זה אמנם אתגר קשה אך הזדמנות מופלאה לצמיחה ולהכרות מעמיקה עם עצמינו. באותו אופן כאשר אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו אנחנו למעשה ביקורתיים כלפי הילדים שלנו.  כאשר אנחנו מתייחסים בחוסר כבוד וחוסר אהבה לעצמנו הילדים שלנו לומדים להתייחס בחוסר כבוד ובחוסר הערכה לעצמם.  הם קולטים מה אנחנו מרגישים הרבה לפני שאנחנו לפעמים מבינים מה אנחנו מרגישים. הם מחוברים מאוד לרגשות שלהם.  הם סופגים ולומדים אותנו באהבה עצומה.  כאשר אנחנו מלאים רגשות אשמה, חרטה, כעס עצמי, שנאה עצמית ביקורתיות וכעס הם לומדים להיות מלאי רגשות אשם כעס וחרטה.  הם מחקים את ההתנהגות שלנו. הם סופגים את הרגשות שלנו. הם לומדים מאיתנו איך להתמודד עם עצמם ועם החיים.  הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר הוא:  תיהיו אוהבים כלפי עצמכם.  תיהיו קשובים לעצמכם.  תיהיו עדינים לעצמכם.  תיהיו סלחניים כלפי עצמכם.  תיהיו פגיעים ליד הילדים שלכם – לא צריך להסתיר מהם שאתם כועסים, מרגישים אשמה, מפחדים או מבולבלים! ההפך – הם קולטים את זה בכל מקרה והעולם שלהם מבולבל וכאוטי אם אתם מתנהגים כאילו אתם בשליטה וכלום לא קרה שבפועל רע לכם.  במקרה כזה – אתם מלמדים אותם לזייף. להסתיר את הרגשות שלהם. לפתח פיצול מהאני האמיתי שלהם.  הם מרגישים שזה לא בסדר להרגיש מה שהם מרגישים ולהיות אותנטים.  הם למדו את זה מכם.  תיהיו אוהבים וקשובים כלפי עצמכם והם יהיו ילדים מאושרים ואוהבים כלפי עצמם. הם המראה שלנו.

רוח הסתיו מלווה את תחילת השנה העברית החדשה. 
השינוי הבלתי נמנע של העונות מסמן לנו את השינוי הבלתי נמנע בתוכנו. 
זמן לתת לדברים לחלחל פנימה ולשינויים להתרחש מעצמם .
זמן לעבור ממצב של עשייה איטנסיבית ולחץ לזמן של האטת קצב, התבוננות, ומעט מנוחה. 

זמן להתבונן על מה שהיה וזמן להתבונן על מה שאנחנו רוצים ליצור השנה.
השקענו והשקינו במרץ את הניצן.
ועכשיו הגיע הזמן לתת לטבע לעשות את שלו ולהניח לגשם לרדת ולניצן לצמוח…
זמן לשחרר משקעים מיותרים שכלואים בגופנו ובנפשנו
זמן לשחרר כעסים, טינה ומרירות ובמיוחד לשחרר ציניות שמרעילה אותנו.

**(מחקרים ברפואה ופסיכולוגיה מוכיחים שציניות מרירה מגדילה בעשרות אחוזים את הסיכוי למוות ממחלות לב ומחלות קשות נוספות)**

בראש השנה אנו מתרכזים ומשתמשים ביצירתיות ובדמיון שלנו ומפנים את תשומת לבנו בבהירות לדברים הנפלאים שאנו רוצים ליצור השנה ולתרום לעצמנו ולסביבה.
וביום כיפור מגיע זמן הסליחה.

למה בכלל לסלוח ?

"אני בחיים לא אסלח לו!
לא מגיע לו שאסלח לו!
הוא בן אדם רע ומרושע!
עד שאגיע לקבר לא אסלח לו אחרי מה שהוא עשה לי!
אני אזכור עד יומי האחרון את מה שהוא עשה לי!!"

זוהי דוגמא לטינה. זוהי מרירות הרסנית. זהו כעס שמצטבר ומחלחל כמו רעל בגוף שלנו ומרעיל אותו. זוהי פגיעה עצמית איומה.

למה לעשות את זה לעצמנו?

מי נפגע מהטינה הזו מלבדנו? מי צובר את הכעס בגופו מלבדנו? במי אנחנו נוקמים שאנחנו לא סולחים, אם לא בעצמנו? מי הסובל העיקרי בסיפור הזה?

וגם אם אנחנו לא חושבים על זה ביום יום – זה נמצא שם עמוק בפנים. מחלחל. הגוף לא שוכח- הגוף זוכר.

אלא אם כן נבחר לסלוח.

לא כי אנחנו כאלו בני אדם נאורים, עילאיים ובודהות שמהלכות על פני האדמה.
ממש לא.
רק בגלל שלא מגיע לנו להיות אומללים ונמאס לנו לסבול.
רק כי אנו מבינים שסליחה זו הדרך היחידה להיות הוגנים כלפי עצמנו.
רק כי אנו מבינים שהטינה פוגעת בעיקר בעצמנו וזה כל כך לא שווה את זה.

כעס, טינה ומרמור גורמים לנו להיות אנשים כעוסים, ציניים, ממורמרים עם לב סגור.
אנחנו לא נותנים להתרגשויות ולחיים להגיע אלינו במלוא עוצמתם.
אנו חוסמים את החיים.
אנחנו לא באמת מרגישים שום דבר עד הסוף.
הכל נהיה טכני וקר.
אנחנו חווים הכל בקטן.
מוחלש.
מדוכא.
אנחנו נהיים חולים.

אבל איך סולחים? 

אני מבין שמה שחשבתי שקרה לא באמת קרה. 
יש פרשנות ויש מציאות.
בניתי סיפור – המפגש בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

האנשים שפגעו בנו לא חיו את חייהם במטרה לפגוע בנו.
לא האב שנטש, לא האמא שהייתה חסרת רגישות, לא הבעל שבגד, לא החברה ששיקרה.

החוויה האישית שלנו היא רק שלנו.
אנשים עושים את מה שהם עושים וזה לא אישי נגדנו.
בדרך אנחנו אכן נפגעים אבל זה עדיין לא אישי.
כל אחד עושה את הכי טוב שהוא יכול גם אם נראה לנו שהוא היה יכול, צריך, חייב לפעול אחרת.

לא הכל סובב סביבנו. לא הכל אישי.
העולם, המציאות ובני אדם מתנהגים כדרכם ואנו יכולים לפרש את זה כרצוננו.
אופן הפרשנות ינבא עד כמה ניהיה כעוסים, מלאי טינה, ממורמרים ואכולי שנאה.
אנחנו לא קרבנות.

לדוגמא, הסופה בארה"ב לא היתה אישית ועדיין פגעה והרגה אלפי אנשים.
כלומר, אנחנו יכולים להפגע קשה מאוד ולנטור טינה לנצח נצחים אבל זה עדיין לא אומר שמישהו פגע בנו באופן אישי ומכוון מתוך רוע לב בלבד.
אי אפשר לפגוע באדם אחר באופן מכוון (למשל, עבריינים) מבלי להיות מלא במשקעים, כאב ואומללות אדירים.

אנשים פשוט עשו לנו את מה שהם יכלו לעשות באותו רגע. לא יותר. (בין אם זה בגלל חוסר מודעות, אומללות,  חוסר הבנה, אופי חלש, התמכרויות שונות, פחד, ילדותיות וכדומה)

אז הגיע הזמן פשוט לשחרר. פשוט לשחרר. פשוט לשחרר.
אין מה לאגור. כדאי לתת למה שהיה פשוט לצאת החוצה.
זה בסדר לא לדבר עם אותו אדם ולא להיות איתו בקשר.
קשרים משתנים.
אנשים משתנים.
אבל כדאי לסלוח בשבילך. לא בשבילו.
רק בשבילך.

מגיע לך להיות חופשי, מאושר ומאוזן ולחיות באהבה ובהרמוניה.

מאחל לכם שנה מלאת אהבה, שלווה והרמוניה

שחר פישלר
תרפיסט מוסמך בפסיכודרמה.
מטפל בילדים, נוער ומבוגרים.
מנחה קבוצות פסיכודרמה ומדריך הורים.
0547299474
shaharf81@gmail.com

 

 

לפני שבוע, חזרתי מסדנת ויפאסנה של 10 ימים.
זו הפעם השלישית שאני עושה קורס מלא.
עברו שנים מאז הפעם האחרונה שלקחתי קורס מלא ונזכרתי שוב בתועלות המופלאות של הטכניקה המדהימה הזו ועליהן אספר בהמשך אך הסדנה הזו ספציפית, הייתה מאתגרת מאוד עבורי.

בנוסף לקושי הפיזי של הקורס עצמו והישיבה הממושכת במדיטציה, כ- 12 שעות ביום, חוויתי "הרפתקאה" ייחודית:

בלילה בין יום 7 ליום 8 התעוררתי משנתי בבהלה עם כאב חד בצוואר.
מסתבר ש-2 עקרבים שחורים וחביבים נכנסו איכשהוא לחדרנו.
אחד מהם עלה לטיול לילי על מיטתי ובדיוק שהתהפכתי לי לתומי במיטה מתוך שינה, יקירנו המבוהל הגיב בעקיצה היישר לצווארי.

למזלי הרב, בסוף היום ה-7 הייתי כבר די מיומן בהתבוננות בתחושות פיזיות מתוך איזון בלי להגיב בסלידה או בהשתוקקות (זה למעשה מה שלומדים…) ומייד לאחר העקיצה ישבתי לי בנחת על המיטה והתבוננתי בסקרנות על התחושות המוזרות בצווארי.

מפה לשם הגעתי למיון בפוריה והרופאים המליצו לי לקחת משככי כאבים חזקים ואני נאלצתי לסרב כמובן כיוון שלא ניתן להמשיך בקורס תחת סמים או אלכוהול ואני מבחינתי לא חוויתי כל סבל מהכאב ולא ראיתי טעם לשכך אותו….

חזרתי ב-5 בבוקר מהמיון הלכתי לישון עד בערך 7 בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר מאוחרת וב-8 בבוקר ניגשתי לישיבה הקבוצתית הנחושה (אדיטאנה- ישיבה נחושה בת שעה, בה יושבים ללא שינוי תנוחה, ללא תזוזה וללא פתיחת עיניים, 3 פעמים ביום).

מה שמעניין זה שבמהלך הישיבה הנחושה לא הרגשתי כמעט את עקיצת העקרב או את האיזור ה"כואב". הרגשתי בעיקר את כאבי הגב והרגליים המוכרים – זו הדרך בה משקעים ישנים משתחררים דרך הגוף. כלומר, הכאבים הפיזיים שנגרמו ע"י המשקעים שהשתחררו מהגוף היו חזקים הרבה יותר מאשר הכאב של עקיצת העקרב.

זה היה גילוי מפליא עבורי כיוון שהבנתי שגם כאבים אלו – חזקים ככל שיהיו, ניתן פשוט להתבונן עליהם, בלי להגיב מתוך איזון נפשי.

אז איך כל זה מתקשר בכלל לפסיכודרמה? לחוויה דינאמית או לנפש בפעולה?

נפלה לי תובנה בסדנה, על הקשר העמוק בין פעולה ופסיכודרמה לבין מדיטציה והתבוננות למרות שלכאורה כלפי חוץ הן נראות כשני הפכים מוחלטים.

בפסיכודרמה ניתן לחזור לסיטואציה קשה מהעבר ולחוות אותה מחדש כאן ועכשיו. אני מנסה להכנס לסיטואציה הזו באופן מלא ככל האפשר.
לדוגמא – משתתף חוזר לגיל 5 לסיטואציה בה הגננת שלו הכתה אותו בחוזקה.

בשחזור מחדש של הסיטואציה הוא חווה אותה בגוף- כאבים וקפאון, דפיקות לב מהירות, סחרחורת. הזעה.
הוא חווה אותה ברגש – פחד. אימה. עצב. חוסר אונים.
הוא חווה אותה בשכל– "הצילו" "אני ילד רע" אני לבד" "הגננת מסוכנת" "אין מי שיעזור לי" ועוד…

דרך טכניקות שונות , ניתן לייצר חווית תיקון של סיוע חיצוני והתעמתות עם הגננת התוקפת או חווית ביטוי ושחרור רגשי של הרגשות והתחושות הכלואים בגוף באותו רגע.
למעשה, דרך פעולה פסיכודרמתית, ניתן להתחבר לכל מימדי החוויה של הרגע ההוא מהעבר, בכאן ועכשיו ולעשות עמם תהליך.

בטיפולים רגשיים אחרים, אנו משתמשים באינטלקט על מנת להבין שכלית מה קרה.
אנו מנסים להגיע לתובנות שכליות ופרספקטיבות שונות על הסיטואציה מתוך מקום בשל ובוגר. בפסיכודרמה קורה משהו אחר – אנחנו זונחים לרגע את ההבנות, האינטלקט וחלק ממנגנוני ההגנה שלנו ומתחברים לחוויה ממקום יותר ילדי, ספונטאני ויצירתי.
ייתכן שאנו חשופים יותר אך מקום זה מאפשר צמיחה, ריפוי ושינוי מיידיים. 

שמתי לב שגם ויפאסנה היא למעשה שיטה חוויתית לחלוטין. 
ההאינטלקט כמעט ולא משחק תפקיד בתהליך הריפוי.
אין משמעות רבה להבנה תיאורטית או אינטלקטואלית.
אין משמעות רבה לידע על בודהיזם או על בודהה.
כל אלו נחמדים לידע כללי אבל לא תורמים להפקת תועלת אמיתית מהויפאסנה.

דתות רבות במקור שלהן, היו במגע עם פרקטיקה חיה ונושמת אך אם התבססות הדתות נזנח הפן היישומי שלהן לטובת אמונה\ שינון\ קריאה וחוקים מוכתבים מלמעלה.
המאמינים איבדו את היכולת להגיע לחיבור ישיר ל"אלוהים" או "למציאות" או ל"חוויה עצמית" ולכן נאלצו להסתפק באמונה במקום בידיעה ישירה.

מדוע נזנחו הפרקטיקות הללו? 

יש סיבות רבות- ביניהן פוליטיקות שונות.
אבל אחת הסיבות היא שבאופן כללי יותר קל לדבר או להתפלפל על איך נכון לשחק כדורגל מאשר באמת לעלות על המגרש ולשחק כדורגל.
וזה נכון לכל דבר- היישום והתרגול קשים הרבה יותר מאשר התפלפלות והתפלספות על הדבר שלא מביאים לשינוי אמיתי.
הם יכולים להביא לתובנות כיפיות או השראה אבל לא יותר מזה.

הויפאסנה עוסקת בהתבוננות בלתי פוסקת מרגע לרגע בתחושות של הגוף.
בחוויה המיידית שקיימת הרגע זה.
לא מה שהיינו רוצים שיקרה, לא מה שאנחנו מדמיינים שצריך לקרות, לא מה שהיה צריך לקרות.
אלא שמים לב לתחושות הגוף מרגע לרגע. מתחילים מתשומת לב לנשימה הטבעית באזור האף ואחרי כמה ימים ש"מאלפים" את התודעה להתרכז באזור כל כך קטן מתחילים לסרוק את תחושות הגוף.
לומדים להתבונן על כל התחושות כפי שהם מרגע לרגע באיזון מוחלט.
בלי השתוקקות ובלי סלידה. מה שבא ברוך הבא.
למה לייצר התנגדות ושנאה לתחושה חולפת וזמנית כל כך ?
למה לייצר השתוקקות והיאחזות לתחושה נעימה כאשר גם היא כל כך זמנית וחולפת?

רק דרך הבנה חוויתית , משתחרר בתוכנו הצורך לשלוט במציאות ולשנות את מה שיש.
מתעורר בתוכנו מרחב אוהב ומלא חמלה שמאפשר להכל להיות כפי שהוא.

גם כעת שאתם קוראים את זה ומסכימים או לא מסכימים עם מה שכתוב.
אין זה משנה.
מה שמשנה זו החוויה. התרגול. ההתנסות. הלמידה מתוך החוויה שלי. ההתנסות שלי.
ההבנה השכלית חייבת להיות מגובה בתרגול. בשינוי חוויתי. בפעולה.

וברוח הפעולה אני מזמין אתכם לסדנה חוויתית של "חופש מביקורת עצמית"
שתחול ביום שני ה- 2.10.17. משעה 19:30 עד 22:30. 
בסדנה הזו הזמנתי אורחת מיוחדת – אפרת אזרן, מטפלת בצלילים מרפאים, שתלווה אותנו בכלי נגינה טיפולי וקסום – שנקרא קודי.

דרכו נתחבר לרגשות העמוקים שלנו ונפתח חלון לתהליך פסיכודרמתי עוצמתי ועמוק שיחולל שינוי אמיתי בחיינו. 
מספר המשתתפים מוגבל ל-10 על מנת לשמור על מרחב אינטימי, אנא הרשמו בהקדם. 

להזמנה ופרטים בפייס:
להזמנה בפייסבוק

להרשמה:
להרשמה לחצ\י כאן.

שחר פישלר
תרפיסט מוסמך בפסיכודרמה ומנחה קבוצות לילדים, נוער ומבוגרים.
"מביקורת עצמית לעצמה פנימית"
0547299474

 

 

אני בהתרגשות גדולה מאוד 🙂
עברתי דירה בתחילת החודש וזה תחילתו של דף חדש בשבילי אחרי תקופה של התבשלות והתמקדות מחודשת בדרך שלי.
בנוסף התקיימה שבוע שעבר סדנה מופלאה ומרגשת של "נפגשים ללא מסכות".
הסדנא הייתה עוצמתית מאוד, בזכות ההתמסרות והאומץ של המשתתפים.
ראיתי שינויים נפלאים שמתחילים לקרות, אסימונים שנופלים תוך כדי תנועה – הנבט התחיל לנבוט.
בעקבות הסדנא הזו והסדנאות האחרונות, מתגבשת לה קבוצה נפלאה של אנשים שמוכנים ללכת פנימה ולהכנס לתהליך קבוצתי עמוק וטרנספורמטיבי דרך הפסיכודרמה.
אנשים שמוכנים להיפגש זה עם זה באינטימיות ולהכיר את עצמם טוב יותר.
אנשים שעייפים ממאבקים במערכות יחסים ונמאס להם להרגיש בדידות וניכור.
אנשים שהחליטו שהם לוקחים את גורלם בידם ורוצים ללכת בדרך חדשה- דרך של קירבה, אינטימיות, שיתוף,  ועבודה פנימית.
אנשים שנמאס להם להיות קרבנות של הסיטואציה בחוץ ומחפשים אמת ומגע אותנטי עם הרגשות שלהם- אפילו שזה מפחיד לפעמים. אפילו שזה יכול לכאוב.
המטרה של הקבוצה היא להסיר שכבות, להסיר אשליות ולגעת ברבדים העמוקים, האמיתיים והיפים שלנו.
רבדים שרב הזמן מוסתרים בגלל דפוסים שצברנו, מחשבות שהתרגלנו לחשוב או פשוט מתוך הרגל התנהגותי.
יש הזדמנות נפלאה בקבוצה לקבל מראות בסביבה מכילה ומאפשרת.
זה כמו מיקרוקוסמוס של העולם האמיתי והיחסים המשפחתיים והחברתיים שלנו.
בקבוצה ניתן לעצור. לבחון את הקשרים שלנו. להריץ את הסרט קדימה או אחורה ולתקן.
לחוות דברים בצורה מלאה דרך הפסיכודרמה.
לבחון יכולת בחירה שלנו דרך הסוציומטריה.
ולבחון את יכולתנו ליצור קשרים ואת התפקיד שאנו לוקחים דרך חברי הקבוצה.
אין ספור תועלות שזמינות בקבוצה תהליכית.

הקבוצה תפתח ב19.10.17 מייד לאחר החגים ל-12 מפגשים בני 3 שעות ביום רביעי או חמישי בערב.
פרטים כאן: לפרטים נוספים לחצ\י כאן.

וזה מקשר אותי לחופשה "מוזרה" שאני הולך לקחת…
מחר אני נוסע לויפאסאנה- זוהי סדנת מדיטציה של 10 ימים בשתיקה, שפותחה במקור ע"י בודהה והשתמרה מימיו בצורתה המקורית במקדשים בבורמה ורק בעשרות שנים האחרונות הופצה בכל העולם ע"י ס.נ. גואנקה ז"ל.

הויפאסאנה היא אחד הדברים העוצמתיים ביותר והמדהימים ביותר שעשיתי בימי חיי.
עברו 10 שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי בקורס מלא ולמרות שזה תהליך לא פשוט, הוא משמעותי מאין כמוהו.
הזדמנות להתבונן על התחושות שלנו בלי תשוקה ובלי סלידה. פשוט להיות עם מה שיש.
בודהה קרא לזה תרופה לסבל.
הזדמנות ללמוד איך השכל שלנו כל הזמן, נאחז בעונג ובורח מכאב.
הזדמנות לראות כמה אנו רגילים לברוח ולרוץ ומפחדים פשוט לעצור ולהיות עם מה שיש.
מה נשאר ?
להסכים למציאות להיות כפי שהיא ולא כפי שאנו רוצים שהיא תיהיה.
זה הכל. כמה פשוט.
וכמה מסובך השכל שלנו הופך את זה להיות…

אני מאמין מאוד ביכולת שלנו לעצור ולהפגש עם עצמנו באמת לפני שנוכל להיות עם לב פתוח ולהפגש עם אחרים באמת ולכן חשוב לי מאוד להמשיך כל הזמן לחקור, להתפתח וללמוד.
אז אחזור בקרוב מאוד ב1.9.17 🙂

מי יתן וכולנו ניהיה מאושרים
באהבה רבה ,

שחר פישלר
תרפסיט ומנחה קבוצות פסיכודרמה
"מביקורת עצמית לעצמה פנימית"
0547299474
shaharf81@gmail.com

ארועים קרובים :

27.9.17 – "נפגשים בלי מסכות": הפעם יושם דגש על חופש מהשופט הפנימי, ביקורת עצמית וחרטה.  להרשמה: להרשמה לחצ\י כאן
19.10.17 – פתיחת "קבוצת פסיכודרמה תהליכית": להרשמה לחצ\י כאן

אני בהמון התרגשויות בתקופה האחרונה 🙂
הרבה שינויים נפלאים שמתרחשים, סדנאות חדשות שמפציעות ושיתופי פעולה מרתקים שנוצרים להם. השינוי הפיזי הגדול ביותר היה מעבר דירה למקום נעים שמרגיש לי באמת בית.

לרוב תקופות של שינויים מלוות בהתרגשות אבל גם בהרבה חששות.
אנחנו מתרגלים למצב מסוים. לשגרה מסוימת. לקצב מסוים.

לרגעים, בתוך השגרה,  יש לנו את האשליה המתוקה שהצלחנו להתחבא מהזרם הגועש והשוצף של החיים. שאין שינוי. שהחיים הגיעו לרגיעה.
התחמקנו או מצאנו מחסה מהגל האדיר הזה שאין לנו כלל שליטה עליו.
למעשה, אנחנו חמודים מאוד, אנחנו לוקחים מטרייה מקיסם, כמו בעוגות, ומאמינים שהיא תציל אותנו מגל אוקיינוס אדיר מימדים.

אבל לחיים יש את התוכנית שלהם.
ולא תמיד יש לתוכנית הזו קשר לתוכנית שלנו.
למזלנו, החיים מנצחים. תמיד.

במהלך המעבר דירה שלי כל מה שיכל להשתבש השתבש- וזה אחד האירועים:

קבעתי מראש מוביל במחיר הוגן ושעתיים לפני ההובלה (!!) המוביל הודיע לי שהמשאית התקלקלה וההובלה מבוטלת. (החוזה בדירה הסתיים לי בדיוק אותו יום)
אני מדבר על ה- 31.7.17 !
אפילו שבועיים לפני התאריך הנ"ל בקושי מצאתי מוביל – זה התאריך הכי מבוקש בשנה!
התקשרתי להמון מובילים וכולם מלאים.
אלו שלא היו מלאים ביקשו ממני מחיר כפול.
בסופו של דבר מצאתי הובלה במחיר כמעט כפול…
למציאות יש את הדרך שלה מסתבר…..

הייתי יכול לזעום ולחשוב:
"החיים לא הוגנים!"
"זה לא היה צריך לקרות!"
"המוביל אחראי לזה והוא חייב לי פתרון!" (למרות שהוא לא מצא שום פתרון)
"אני אמור לשלם חצי מחיר ממה שבפועל שילמתי"
"המוביל החדש ניצל אותי"
"המוביל שהזמנתי מראש חייב לקחת אחריות על מעשיו"
ועוד….

בסופו של דבר אם הייתי מאמין לכל הסיפורים הללו שאכן עלו לראשי, הייתי משותק מכעס,
מלא רגשות נקמה, חווה את עצמי כקרבן ולא מתפקד בסיטואציה….

במקום זה שאלתי את עצמי – למה מה שקרה זה דווקא טוב?

1. גיליתי שאפשר להסתדר בכל מצב…הזוי ככל שיהיה…
2.גיליתי שמסתבר שניתן למצוא די בקלות מוביל ולהתמקח. גם שזה מעכשיו לעכשיו וגם ב31.7
3. המוביל החדש הגיע רק ב-21 וזה נתן לי עוד כמה שעות לארגן את הציוד שלי אחרי שחזרתי מהקליניקה.
4. המובילים הגיעו מאוחר, היו עייפים ורק רצו כבר ללכת הביתה ולכן עשו את ההובלה במהירות הברק.
5. ההובלה הייתה בשעות קרירות ונעימות יותר…
ועוד….

הופעתי לגלות שהייתי רגוע עם כל השינויים וכל האתגרים שהופיעו מולי כאשר ויתרתי על מלחמה עם המציאות. גיליתי בתוכי שלווה ורגיעה עמוקה בהתמסרות למה שקורה כאן ועכשיו.
היופי של החיים מתגלה מתוך יצירתיות וספונטניות במצבים לא שגרתיים ויש בזה משהו כיפי ומשחרר – קצת כמו להיות צופה בסרט אקשן בו אתה המשתתף הראשי 🙂

איך החיים שלנו היו נראים אם היינו מגלמים תפקיד של גיבור בסרט אקשן קומי?

החיים שלנו יכולים להפוך להיות כאלו אם נבחר לקבל את המציאות והשינויים במקום להתנגד להם.
גל החיים ימשיך לשטוף אותנו בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא וכדאי לנו פשוט לשחות עם הזרם 🙂

שחר פישלר
"מביקורת עצמית לעצמה פנימית"
0547299474

בקרוב- 16.8.17 . יום רביעי 19-22
נפגשים באותנטיות- בלי מסכות
להרשמה – לפרטים והרשמה

 

 

 

 

 

 

 

אחת המחלות השכיחות ביותר כיום בעולם המערבי שהיא מגפה של ממש, זו מחלת הדכאון. 

למרות שאנחנו חיים בתקופה עם הכי הרבה שפע חומרי שהיה אי פעם, יותר נוחות פיזית מאשר אי פעם אנחנו באופן אובייקטיבי גם מדוכאים יותר מאי פעם.

יש לכך כמה וכמה סיבות. חלקן חברתיות (היעדר קהילתיות, העצמת האינדיבידואל על חשבון הקהילה) חלקן קשורות לתזונה והשפעתה על הגוף שלנו וגם על המצב רוח, חלקן קשורות לתחושת העדר כיוון ומשמעות וחלקן נטועות ב"שכל המערבי".

מה הכוונה בשכל המערבי?

פתחנו צורת חשיבה שתומכת בהתפתחות טכנולוגית,  צבירת ידע באופן מהיר, יכולות תקשורתיות גבוהות, עשייה מרובה וחשיבה מרובה עוד יותר.
אנחנו סופגים כמות מטורפת של מידע בכל יום מהתקשורת, עיתונים, חברים, עבודה, פייסבוק, אינטרנט ולכן השכל שלנו מוצף ברעיונות ואינו יודע מנוחה מהי.

כל אופן החיים המערבי הוא תחת המודל של "יש לי בעיה, מה הפתרון?"

אנחנו תופסים את החיים כרצף של משימות, מטלות ובעיות שעלינו לפתור בזו אחר זו.
אפילו חופשה היא בעיה שצריך לתכנן מראש ולפתור.

והשכל אומר לנו: "אבל אנחנו לא חיים בלה-לה לנד! יש באמת מלא בעיות לפתור! אין זמן!
משכנתא, חשבונות, לקחת את הילדים מהגן, ללכת לעבודה, לתכנן את החופשה, אצל מי עושים את ראש השנה, לתקן את המכונת כביסה…."

מהיבט מסויים זה נכון.
אנחנו נדרשים לפעול ולתכנן ולהתמודד עם "בעיות" שונות לאורך היום.
נפלא שיש לנו מחשב כזה בראש, שאפשר להשתמש בו בעת הצורך כדי לפתור בעיות.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו לחלוטין מזוהים עם המחשב הזה, ומנהלים את חיינו דרכו ושוכחים שיש מימד עצום ואין סופי של חיים שמתרחשים באמת.
לא במחשבות שלנו אלא במציאות. עכשיו!!!!

כן. כן. ממש עכשיו. בואו לרגע נניח לסיפורים ולטרדות שבראש או שפשוט ניתן להם להיות ונשים לב מה עוד קורה עכשיו.
מעניין. אני יושב על כסא והוא ממש נוח. והאופן שהאור נכנס מהחלון ומאיר לי את החדר הוא לחלוטין שונה עכשיו ממה שהיה לפני שעה.
משב רוח מהמזגן מקרר לי את הגב העליון וקצת את הצוואר.
יש לי מעין תחושת כובד בחזה וקצת עצבות, אני מזהה שיש גם עצבנות ברגליים ומין רצון לזוז. ומסביב להכל יש מעטפת מתוקה כזו, בה הכל ממש ממש מושלם כרגע.

ילדים ביחס למבוגרים, חיים יותר בכאן ועכשיו.
הם עדיין לא טבעו בעולם ה"אמיתי" של המבוגרים. עולם הבעיות והפתרונות.
הם יודעים את האמת שהחיים לא כאלה רציניים. הם יודעים שכל מה שמעניין קורה עכשיו.

לצערנו, גם ילדים לומדים מהר מאוד לסבול.
לומדים שמה שאני רוצה עכשיו חשוב יותר ממה שבאמת יש לי עכשיו.
אך עדיין קיים הבדל.
ההבדל הוא שילדים חיים במימד בו תסכול, כעס או עצב הם רגשות זמניים שבאים וחולפים במהרה והם יכולים לבכות ואחרי דקה לצחוק ולשכוח שהם בכו.
העבר והעתיד עדיין לא השתלטו על שכלם.

אז מה בין זה לבין השופט הפנימי ודכאון?

דכאון הוא לא מצב רגשי.
דכאון הוא לא תחושה פיזית.
דכאון הוא גם לא שילוב של רגש ותחושה פיזית.
דכאון הוא התנגדות עצומה ועמוקה ביותר, למה שישנו.

ייתכן מצב שבו לאדם יש תחושת כובד, עייפות, אין לו כוח לעשות כלום, הוא שוכב במיטה יומיים ולא מסוגל לקום וזה עדיין לא אומר שהוא בדכאון.

ייתכן שמסיבה זו או אחרת, הגוף שלו חלש ומרוקן ופשוט צריך להיטען.
מי יודע- אולי יום אולי יומיים ואולי שנה.
בטבע יש מחזוריות שמשפיעה על כולנו גם אם אנחנו מתכחשים לה. כל גוף שונה מגוף אחר ברמת התחושות והמחזוריות הזו של אנרגיה.

הדכאון עצמו מתחיל אך ורק בשכל. אך ורק בסיפור ובהתנגדות למציאות.

השופט הפנימי אומר –

• " משהו אצלי דפוק"
• "כולם מלאי אנרגיה ואני לא, זה חייב להשתנות מייד! "
• "אני חייב לקום! אני צריך להרגיש קלילות"
• "תחושות הכובד הללו שאני מרגיש לא צריכות להיות שם! הן חייבות להעלם! "
• "אוי לא! אני אתקע עם זה לנצח. אני בחיים לא יצא מזה. הצילו!! אני חייב לצאת מזה, חייב לצאת מזה. אני לא מצליח לצאת מזה !!!"
• " הנה זה מתחיל, אני נכנס לדכאון, זהו אני אבוד!"
• " אני מרגיש עצב עצום- זה בטח כי אף אחד לא אוהב אותי, אין משמעות לחיים, פספסתי את הייעוד שלי, אני הורה גרוע, אני לא מסוגל לתפקד, אני אפס "

אנחנו חווים תחושות מסוימות, רגשות מסויימים ומחשבות מסוימות שאנחנו לא רוצים לחוות.
ומתייחסים לכל הדבר הזה, כבעיה שצריך לפתור.

ככל שאנחנו מתנגדים לתחושות הללו ומאמינים יותר במחשבות הללו, כך הסבל גדול יותר.

קיים פחד ברקע : "אם אני לא אתנגד ופשוט ארפה לתוך זה אני אמות או אעלם!
                         אני חייב להתנגד כי אני לא רוצה למות! "

הדבר המעניין הוא שהדבר היחיד שיכול למות זה הסבל עצמו. ה"אני" האומלל שמזוהה לחלוטין עם כל המחשבות הללו והסיפורים הללו.
כמובן שאפשר לתת לפחד להיות, להתנגדות להיות.
זה רק עוד קול שקיים בתוכי כרגע. ניתן לקבל גם את זה- "כרגע יש לי שלל תחושות גופניות וגם מלא מחשבות מפחידות וגם פחד להרפות ואני מתנגד כי אני פוחד למות"
אני מזהה את כל זה ונותן לזה להיות ככה בדיוק.

מי אמר שצריך לשנות משהו? אפילו את הרצון לשינוי לא צריך לשנות. הכל ממש בסדר.

מי ניהיה בלי שנאמין לשופט הפנימי ששופט את המציאות ומספר עליה סיפורים מחרידים?

בלי סיפור יש רק תחושות כאלו או אחרות. רגש זה או אחר. שינוי מתמיד בתחושות.
קיימת רק חוויה מופלאה של העכשיו, בדרכו המופלאה שבאה לידי ביטוי ברגע זה ממש.
לא הייתי רוצה לפספס את זה.
לא משנה איזו חוויה אני חווה, לא הייתי רוצה לפספס את זה.
הרגע הזה לא יחזור.

הדבר היחיד שיכול ליצור לי סבל, אומללות ודכאון הוא ההתנגדות למה שיש.

גם מחשבה כמו – " אני חייב לקבל באופן מלא את המציאות עכשיו " היא גם התנגדות למה שיש.

מספיק לזהות – "הממ מעניין, יש בתוכי רגש מסויים וגם התנגדות אדירה לחוות אותו בו זמנית. שיהיה."

מה יקרה אם נצליח לחוות את חווית חיינו מרגע לרגע,
ללא ידיעה מה נכון, ללא שיפוט , ללא סיפור?

מאיפה הסיפור הזה הגיע בכלל?
מה האמונה בסיפור הזה משרתת?

ב-27.9 ב-18:15 "ניפגש במשפט!" ביצחק שדה 29, סטודיו אום.
נכיר את השופט הפנימי, נתעמת מולו, נבין מאיפה הוא הגיע ונחזק קול חדש תומך ומכיל.
מספר המקומות מוגבל לעשרה משתתפים.

הרשמו עכשיו: להרשמה

 

 

לפעמים אנחנו מתמלאים רגשות חרטה "נוסטלגיים" על החיים שהיו יכולים להיות לנו.
על הזדמנויות בעבר שפספסנו וכבר לא יחזרו.
נראה כאילו יש נקודות בעבר שאם רק היינו פועלים בהן אחרת
היינו חיים היום בסרט אחר לגמרי.

זאת יכולה להיות האקסית מהעבר שפספסתי ואולי בעצם הייתה האחת?
זאת יכולה להיות ההזדמנות לעבודה בחו"ל שפספסתי ואולי הייתה האחת?
זאת יכולה להיות ההזדמנות לטיול הגדול שאליו לא יצאתי או המסלול בלימודים שאותו לא לקחתי
הדירה שלא קניתי או המשפט שלא אמרתי לה….

המחשבות הללו ממלאות אותנו בתסכול, חרטה עמוקה ותחושת החמצה איומה.
"אם רק הייתי…..אוי אלוהים אם רק הייתי….."

אנחנו ניהיים שקועים בעבר, מאשימים ושופטים את עצמנו על הבחירות שלנו בעבר.
בחירות שלא ניתן לשנות.
למעשה, אנחנו שופטים ומאשימים אדם מת. כן ממש כך! אנחנו שופטים ומאשימים אדם שלא חי יותר. אדם שאין דבר ממנו, מלבד רסיס זיכרון עמום.

מי שהייתי לפני 10 שנים מת ואיננו עוד!
אפילו מי שהייתי אתמול מת ואיננו עוד!
נשאר רק סיפור על עבר מתוך רסיסי זיכרון.
מי שחי פה זה רק זה שחי כאן ועכשיו!
וגם זה כבר חלף והפך לעבר…

הזיכרון הוא דבר כל כך סובייקטיבי ומטעה!
בזיכרוננו הדברים היו מושלמים אם רק היינו בוחרים את הבחירה האחרת.
אנחנו שוכחים את הסיבות האמיתיות בגללן בחרנו את הבחירה הזו, בסופו של דבר.
הזיכרון שלנו משכיח מאיתנו דברים שממש לא אהבנו באקסית או שהעבודה שהציעו לנו לא התאימה למסלול חיינו באותו זמן או שלא ממש רצינו טיול גדול…

בנוסף, הנתונים שהיו לנו אז היו חלקיים בלבד. לא היה לנו את המידע הכולל שיש לנו כעת, בדיעבד!
קל לבוא בטענות בדיעבד! אך האמת היא שבעבר היו חסרים לנו נתונים!
היה חסר לנו מידע קריטי שיוביל לבחירה הכביכול "נכונה".
בהינתן המידע שהיה זמין לנו בעבר, הכוחות שפעלו עלינו מבפנים ומבחוץ והמצב הרגשי שלנו באותו זמן- בהכרח בחרנו את הבחירה היחידה המושלמת עבורנו לאותו רגע!
לא יכולה להיות בחירה נכונה יותר מזו שכבר בחרנו!

רגע, אז למה המחשבות הללו רודפות אחריי? לא נותנות מנוח? ממלאות את ליבי באשמה וחרטה ?

למזלנו זכינו במתנה ושמה פרספקטיבה. לצערנו אנחנו משתמשים בה בצורה עקומה.

ייתכן שהיום מהפרספקטיבה שלנו, היינו בוחרים אחרת.
אך הגרסא של "אני" של היום שונה באופן מהותי מ"אני" של לפני שנה ואפילו מ"אני" של לפני שבוע.
החיים דינאמיים, מלאי שינויים, מלאי תזוזה, רגשות, סערות, כוחות וסיטואציות משתנות!!

הסיבה שאני נזכר בכל זה היא שבאתי לפה כדי ללמוד ולהפתח!
אני לא נזכר בזה כדי שאוכל להאשים את עצמי ולהעניש את עצמי על הבחירות שלי!
אני מאמין שכל סיטואציה בחיים, מגיעה אלינו כהזדמנות להפוך לאנשים
מאושרים יותר, אוהבים יותר, חומלים יותר ואמיצים יותר.  

כעת אני יכול ללמוד בשמחה מהסיטואציה בעבר
ולפעול בצורה משודרגת בעתיד אם אתקל במצב דומה.
למרבה המזל, לעולם לא יופיע מצב ממש דומה.

החיים לא עומדים במקום (לפעמים נדמה לנו שכן, כי אנחנו במצב תקוע).
החיים משתנים כל הזמן. כל רגע שונה מקודמו. כל שיעור שונה ממשנהו.

אנחנו מתפתחים ולומדים כל הזמן אך אשמה וחרטה לא יועילו לנו בהתפתחות מהנה.
ישנן שתי דרכים לעבור את רכבת ההרים הזו – בצעקות של הנאה או בצווחות של סבל.
טוב שיש לנו זכרון – כך מתפתחת פרספקטיבה רחבה שבהחלט תעזור לנו מפה והלאה.
מתוך הפרספקטיבה שלי עכשיו על ראש ההר, אני יכול לצפות על עמק הזיכרונות וללמוד המון דברים על עצמי, על הבחירות שלי ועל מקומי כיום ביחס לעבר.
אני יכול ממש לראות כמה השתניתי, התפתחתי, החכמתי והתבגרתי כאדם.
מתנת הפרספקטיבה זו מתנה נפלאה!

ללא זכרון לטווח ארוך היינו אולי שלווים יותר ואולי אפילו קלילים יותר (למשל כלבים, חתולים, ברווזים) אך לא היינו מקבלים את מתנת הלמידה, ההתפתחות והפרספקטיבה המשתנה.
לא היינו יכולים להתבונן על התהליך שאנו עוברים ולראות עד כמה השתנינו ביחס לאותה נקודת זמן בעבר.

איך ניתן לחיות את החיים מפרפסקטיבה שאינה כוללת אשמה וחרטה?

לפרטים נוספים הקלק\י כאן:

http://bpresent.mypages.co.il/pages/27867

שחר פישלר
"מביקורת עצמית לעצמה פנימית"
0547299474