אחת המחלות השכיחות ביותר כיום בעולם המערבי שהיא מגפה של ממש, זו מחלת הדכאון. 

למרות שאנחנו חיים בתקופה עם הכי הרבה שפע חומרי שהיה אי פעם, יותר נוחות פיזית מאשר אי פעם אנחנו באופן אובייקטיבי גם מדוכאים יותר מאי פעם.

יש לכך כמה וכמה סיבות. חלקן חברתיות (היעדר קהילתיות, העצמת האינדיבידואל על חשבון הקהילה) חלקן קשורות לתזונה והשפעתה על הגוף שלנו וגם על המצב רוח, חלקן קשורות לתחושת העדר כיוון ומשמעות וחלקן נטועות ב"שכל המערבי".

מה הכוונה בשכל המערבי?

פתחנו צורת חשיבה שתומכת בהתפתחות טכנולוגית,  צבירת ידע באופן מהיר, יכולות תקשורתיות גבוהות, עשייה מרובה וחשיבה מרובה עוד יותר.
אנחנו סופגים כמות מטורפת של מידע בכל יום מהתקשורת, עיתונים, חברים, עבודה, פייסבוק, אינטרנט ולכן השכל שלנו מוצף ברעיונות ואינו יודע מנוחה מהי.

כל אופן החיים המערבי הוא תחת המודל של "יש לי בעיה, מה הפתרון?"

אנחנו תופסים את החיים כרצף של משימות, מטלות ובעיות שעלינו לפתור בזו אחר זו.
אפילו חופשה היא בעיה שצריך לתכנן מראש ולפתור.

והשכל אומר לנו: "אבל אנחנו לא חיים בלה-לה לנד! יש באמת מלא בעיות לפתור! אין זמן!
משכנתא, חשבונות, לקחת את הילדים מהגן, ללכת לעבודה, לתכנן את החופשה, אצל מי עושים את ראש השנה, לתקן את המכונת כביסה…."

מהיבט מסויים זה נכון.
אנחנו נדרשים לפעול ולתכנן ולהתמודד עם "בעיות" שונות לאורך היום.
נפלא שיש לנו מחשב כזה בראש, שאפשר להשתמש בו בעת הצורך כדי לפתור בעיות.

הבעיה מתחילה כאשר אנחנו לחלוטין מזוהים עם המחשב הזה, ומנהלים את חיינו דרכו ושוכחים שיש מימד עצום ואין סופי של חיים שמתרחשים באמת.
לא במחשבות שלנו אלא במציאות. עכשיו!!!!

כן. כן. ממש עכשיו. בואו לרגע נניח לסיפורים ולטרדות שבראש או שפשוט ניתן להם להיות ונשים לב מה עוד קורה עכשיו.
מעניין. אני יושב על כסא והוא ממש נוח. והאופן שהאור נכנס מהחלון ומאיר לי את החדר הוא לחלוטין שונה עכשיו ממה שהיה לפני שעה.
משב רוח מהמזגן מקרר לי את הגב העליון וקצת את הצוואר.
יש לי מעין תחושת כובד בחזה וקצת עצבות, אני מזהה שיש גם עצבנות ברגליים ומין רצון לזוז. ומסביב להכל יש מעטפת מתוקה כזו, בה הכל ממש ממש מושלם כרגע.

ילדים ביחס למבוגרים, חיים יותר בכאן ועכשיו.
הם עדיין לא טבעו בעולם ה"אמיתי" של המבוגרים. עולם הבעיות והפתרונות.
הם יודעים את האמת שהחיים לא כאלה רציניים. הם יודעים שכל מה שמעניין קורה עכשיו.

לצערנו, גם ילדים לומדים מהר מאוד לסבול.
לומדים שמה שאני רוצה עכשיו חשוב יותר ממה שבאמת יש לי עכשיו.
אך עדיין קיים הבדל.
ההבדל הוא שילדים חיים במימד בו תסכול, כעס או עצב הם רגשות זמניים שבאים וחולפים במהרה והם יכולים לבכות ואחרי דקה לצחוק ולשכוח שהם בכו.
העבר והעתיד עדיין לא השתלטו על שכלם.

אז מה בין זה לבין השופט הפנימי ודכאון?

דכאון הוא לא מצב רגשי.
דכאון הוא לא תחושה פיזית.
דכאון הוא גם לא שילוב של רגש ותחושה פיזית.
דכאון הוא התנגדות עצומה ועמוקה ביותר, למה שישנו.

ייתכן מצב שבו לאדם יש תחושת כובד, עייפות, אין לו כוח לעשות כלום, הוא שוכב במיטה יומיים ולא מסוגל לקום וזה עדיין לא אומר שהוא בדכאון.

ייתכן שמסיבה זו או אחרת, הגוף שלו חלש ומרוקן ופשוט צריך להיטען.
מי יודע- אולי יום אולי יומיים ואולי שנה.
בטבע יש מחזוריות שמשפיעה על כולנו גם אם אנחנו מתכחשים לה. כל גוף שונה מגוף אחר ברמת התחושות והמחזוריות הזו של אנרגיה.

הדכאון עצמו מתחיל אך ורק בשכל. אך ורק בסיפור ובהתנגדות למציאות.

השופט הפנימי אומר –

• " משהו אצלי דפוק"
• "כולם מלאי אנרגיה ואני לא, זה חייב להשתנות מייד! "
• "אני חייב לקום! אני צריך להרגיש קלילות"
• "תחושות הכובד הללו שאני מרגיש לא צריכות להיות שם! הן חייבות להעלם! "
• "אוי לא! אני אתקע עם זה לנצח. אני בחיים לא יצא מזה. הצילו!! אני חייב לצאת מזה, חייב לצאת מזה. אני לא מצליח לצאת מזה !!!"
• " הנה זה מתחיל, אני נכנס לדכאון, זהו אני אבוד!"
• " אני מרגיש עצב עצום- זה בטח כי אף אחד לא אוהב אותי, אין משמעות לחיים, פספסתי את הייעוד שלי, אני הורה גרוע, אני לא מסוגל לתפקד, אני אפס "

אנחנו חווים תחושות מסוימות, רגשות מסויימים ומחשבות מסוימות שאנחנו לא רוצים לחוות.
ומתייחסים לכל הדבר הזה, כבעיה שצריך לפתור.

ככל שאנחנו מתנגדים לתחושות הללו ומאמינים יותר במחשבות הללו, כך הסבל גדול יותר.

קיים פחד ברקע : "אם אני לא אתנגד ופשוט ארפה לתוך זה אני אמות או אעלם!
                         אני חייב להתנגד כי אני לא רוצה למות! "

הדבר המעניין הוא שהדבר היחיד שיכול למות זה הסבל עצמו. ה"אני" האומלל שמזוהה לחלוטין עם כל המחשבות הללו והסיפורים הללו.
כמובן שאפשר לתת לפחד להיות, להתנגדות להיות.
זה רק עוד קול שקיים בתוכי כרגע. ניתן לקבל גם את זה- "כרגע יש לי שלל תחושות גופניות וגם מלא מחשבות מפחידות וגם פחד להרפות ואני מתנגד כי אני פוחד למות"
אני מזהה את כל זה ונותן לזה להיות ככה בדיוק.

מי אמר שצריך לשנות משהו? אפילו את הרצון לשינוי לא צריך לשנות. הכל ממש בסדר.

מי ניהיה בלי שנאמין לשופט הפנימי ששופט את המציאות ומספר עליה סיפורים מחרידים?

בלי סיפור יש רק תחושות כאלו או אחרות. רגש זה או אחר. שינוי מתמיד בתחושות.
קיימת רק חוויה מופלאה של העכשיו, בדרכו המופלאה שבאה לידי ביטוי ברגע זה ממש.
לא הייתי רוצה לפספס את זה.
לא משנה איזו חוויה אני חווה, לא הייתי רוצה לפספס את זה.
הרגע הזה לא יחזור.

הדבר היחיד שיכול ליצור לי סבל, אומללות ודכאון הוא ההתנגדות למה שיש.

גם מחשבה כמו – " אני חייב לקבל באופן מלא את המציאות עכשיו " היא גם התנגדות למה שיש.

מספיק לזהות – "הממ מעניין, יש בתוכי רגש מסויים וגם התנגדות אדירה לחוות אותו בו זמנית. שיהיה."

מה יקרה אם נצליח לחוות את חווית חיינו מרגע לרגע,
ללא ידיעה מה נכון, ללא שיפוט , ללא סיפור?

מאיפה הסיפור הזה הגיע בכלל?
מה האמונה בסיפור הזה משרתת?

ב-27.9 ב-18:15 "ניפגש במשפט!" ביצחק שדה 29, סטודיו אום.
נכיר את השופט הפנימי, נתעמת מולו, נבין מאיפה הוא הגיע ונחזק קול חדש תומך ומכיל.
מספר המקומות מוגבל לעשרה משתתפים.

הרשמו עכשיו: להרשמה