רוח הסתיו מלווה את תחילת השנה העברית החדשה. 
השינוי הבלתי נמנע של העונות מסמן לנו את השינוי הבלתי נמנע בתוכנו. 
זמן לתת לדברים לחלחל פנימה ולשינויים להתרחש מעצמם .
זמן לעבור ממצב של עשייה איטנסיבית ולחץ לזמן של האטת קצב, התבוננות, ומעט מנוחה. 

זמן להתבונן על מה שהיה וזמן להתבונן על מה שאנחנו רוצים ליצור השנה.
השקענו והשקינו במרץ את הניצן.
ועכשיו הגיע הזמן לתת לטבע לעשות את שלו ולהניח לגשם לרדת ולניצן לצמוח…
זמן לשחרר משקעים מיותרים שכלואים בגופנו ובנפשנו
זמן לשחרר כעסים, טינה ומרירות ובמיוחד לשחרר ציניות שמרעילה אותנו.

**(מחקרים ברפואה ופסיכולוגיה מוכיחים שציניות מרירה מגדילה בעשרות אחוזים את הסיכוי למוות ממחלות לב ומחלות קשות נוספות)**

בראש השנה אנו מתרכזים ומשתמשים ביצירתיות ובדמיון שלנו ומפנים את תשומת לבנו בבהירות לדברים הנפלאים שאנו רוצים ליצור השנה ולתרום לעצמנו ולסביבה.
וביום כיפור מגיע זמן הסליחה.

למה בכלל לסלוח ?

"אני בחיים לא אסלח לו!
לא מגיע לו שאסלח לו!
הוא בן אדם רע ומרושע!
עד שאגיע לקבר לא אסלח לו אחרי מה שהוא עשה לי!
אני אזכור עד יומי האחרון את מה שהוא עשה לי!!"

זוהי דוגמא לטינה. זוהי מרירות הרסנית. זהו כעס שמצטבר ומחלחל כמו רעל בגוף שלנו ומרעיל אותו. זוהי פגיעה עצמית איומה.

למה לעשות את זה לעצמנו?

מי נפגע מהטינה הזו מלבדנו? מי צובר את הכעס בגופו מלבדנו? במי אנחנו נוקמים שאנחנו לא סולחים, אם לא בעצמנו? מי הסובל העיקרי בסיפור הזה?

וגם אם אנחנו לא חושבים על זה ביום יום – זה נמצא שם עמוק בפנים. מחלחל. הגוף לא שוכח- הגוף זוכר.

אלא אם כן נבחר לסלוח.

לא כי אנחנו כאלו בני אדם נאורים, עילאיים ובודהות שמהלכות על פני האדמה.
ממש לא.
רק בגלל שלא מגיע לנו להיות אומללים ונמאס לנו לסבול.
רק כי אנו מבינים שסליחה זו הדרך היחידה להיות הוגנים כלפי עצמנו.
רק כי אנו מבינים שהטינה פוגעת בעיקר בעצמנו וזה כל כך לא שווה את זה.

כעס, טינה ומרמור גורמים לנו להיות אנשים כעוסים, ציניים, ממורמרים עם לב סגור.
אנחנו לא נותנים להתרגשויות ולחיים להגיע אלינו במלוא עוצמתם.
אנו חוסמים את החיים.
אנחנו לא באמת מרגישים שום דבר עד הסוף.
הכל נהיה טכני וקר.
אנחנו חווים הכל בקטן.
מוחלש.
מדוכא.
אנחנו נהיים חולים.

אבל איך סולחים? 

אני מבין שמה שחשבתי שקרה לא באמת קרה. 
יש פרשנות ויש מציאות.
בניתי סיפור – המפגש בינו לבין המציאות מקרי בהחלט.

האנשים שפגעו בנו לא חיו את חייהם במטרה לפגוע בנו.
לא האב שנטש, לא האמא שהייתה חסרת רגישות, לא הבעל שבגד, לא החברה ששיקרה.

החוויה האישית שלנו היא רק שלנו.
אנשים עושים את מה שהם עושים וזה לא אישי נגדנו.
בדרך אנחנו אכן נפגעים אבל זה עדיין לא אישי.
כל אחד עושה את הכי טוב שהוא יכול גם אם נראה לנו שהוא היה יכול, צריך, חייב לפעול אחרת.

לא הכל סובב סביבנו. לא הכל אישי.
העולם, המציאות ובני אדם מתנהגים כדרכם ואנו יכולים לפרש את זה כרצוננו.
אופן הפרשנות ינבא עד כמה ניהיה כעוסים, מלאי טינה, ממורמרים ואכולי שנאה.
אנחנו לא קרבנות.

לדוגמא, הסופה בארה"ב לא היתה אישית ועדיין פגעה והרגה אלפי אנשים.
כלומר, אנחנו יכולים להפגע קשה מאוד ולנטור טינה לנצח נצחים אבל זה עדיין לא אומר שמישהו פגע בנו באופן אישי ומכוון מתוך רוע לב בלבד.
אי אפשר לפגוע באדם אחר באופן מכוון (למשל, עבריינים) מבלי להיות מלא במשקעים, כאב ואומללות אדירים.

אנשים פשוט עשו לנו את מה שהם יכלו לעשות באותו רגע. לא יותר. (בין אם זה בגלל חוסר מודעות, אומללות,  חוסר הבנה, אופי חלש, התמכרויות שונות, פחד, ילדותיות וכדומה)

אז הגיע הזמן פשוט לשחרר. פשוט לשחרר. פשוט לשחרר.
אין מה לאגור. כדאי לתת למה שהיה פשוט לצאת החוצה.
זה בסדר לא לדבר עם אותו אדם ולא להיות איתו בקשר.
קשרים משתנים.
אנשים משתנים.
אבל כדאי לסלוח בשבילך. לא בשבילו.
רק בשבילך.

מגיע לך להיות חופשי, מאושר ומאוזן ולחיות באהבה ובהרמוניה.

מאחל לכם שנה מלאת אהבה, שלווה והרמוניה

שחר פישלר
תרפיסט מוסמך בפסיכודרמה.
מטפל בילדים, נוער ומבוגרים.
מנחה קבוצות פסיכודרמה ומדריך הורים.
0547299474
shaharf81@gmail.com