על השאלה הזו אפשר לענות בכמה מישורים.
קודם לבחון מה היתרונות וחסרונות של טיפול פרטני מול היתרונות והחסרונות של טיפול קבוצתי (אתייחס לזה בסוף המאמר).
במישור אחר, באיזו תקופה אני נמצא בחיי ומה בשלב זה יכול לתמוך בצרכים הרגשיים שלי כרגע? שזה עניין סובייקטיבי.

המישור שאתייחס אליו פה, הוא מישור הפגיעה\הטראומה\הקושי. מה מקור הפגיעה שחווינו וכמה זמן היא מלווה אותנו. תיאוריות פסיכולוגיות רבות דנות בשלבי התפתחות של התינוק ומתי "נולד" האני החברתי.
ניתן בהכללה גסה לומר שעד גיל שנה בערך התינוק נמצא במעין קשר מיוחד של תלות הדדית עם אמו, במעין דיאדה של אם-תינוק. לתינוק יש מגוון צרכים רגשיים ופיזיים ותפקידה של האם להיות "טובה דיה", כלומר להיות מספיק מודעת, רגישה ומאוזנת על מנת לזהות מה הצרכים של התינוק ולספק אותם באופן מידי. במידה והאם לא זיהתה את הצרכים האלו או נתנה מענה לא מותאם, למשל הילד זקוק לחיבוק או הרגעה והאם צועקת עליו או הילד זקוק לחום כי קר לו והאם דוחפת לו חלב. מבחינת התינוק הרי אין תחושת זמן ואין שפה לעבד מה קורה לו וכל רגע שאין מענה מותאם לצרכיו, עלול להיחוות כאימת מוות איומה.

במידה ובאופן עקבי, אין זיהוי צרכים ומענה מותאם של האם, זה יכול להוביל בעתיד לפגיעה ביצירת מערכות יחסים תקינות, שלל הפרעות נפשיות כמו חרדה, דכאון, OCD, פגיעות נרקיסיסטית, הפרעות אישיות ועוד.
התינוק יכול לחוות את העולם כמקום מסוכן, מנוכר, לא מותאם ואף לוותר על הצרכים של עצמו ולהתנתק מהעצמי האמיתי שלו כדי לשרוד. באותה מידה יתכן שהתינוק חווה טראומה חד פעמית בגיל צעיר שיכולה להוביל לפגיעות נפשיות שונות.

במקרה שהפגיעה חלה מוקדם מאוד, עד גיל שנה וקשורה קשר הדוק לדיאדה הזו של אם-תינוק אולי הטיפול הטוב ביותר הוא טיפול פרטני – קשר מטפל- מטופל הוא בעצמו מעין דיאדה כזו. קשר מיוחד בו המטפל אמור להכיל, להיות בתפקיד אם "טובה דיה", לענות לצרכים הרגשיים של המטופל ובשלב מסוים בטיפול, נוצר מספיק אמון והמטופל מרשה לעצמו להביא חלקים "לא אטרקטיביים" של עצמו כמו כעסים, זעם, כאב, גועל, חרדה ועוד ואם המטפל מצליח לתת מענה רגשי מותאם לאורך זמן, עשויה להיווצר חווית תיקון שמקורה בחיזוק האמון בקשר בין המטופל למטפל ושיוצר אמון מחודש בעולם/במערכות יחסים/בעצמי ואף להביא לריפוי של סימפטומים נפשיים.

התיאוריות חלוקות לגבי מתי מתחיל האני החברתי להתפתח.
אבל ילד לא נולד לתוך ואקום, הוא נולד לתוך משפחה.
הוא חשוף כל חייו למערכת היחסים בין הוריו, הוא בוחר באופן לא מודע בתפקיד שייתן לו את המענה הטוב ביותר למילוי צרכיו מול הוריו. זה יכול להיות תפקיד המרצה, תפקיד המורד, תפקיד המצחיקן, תפקיד החכם, תפקיד התחרותי ועוד.

בשביל ילד המשפחה שלו היא כל עולמו. שם הוא סופג ולומד איך להתנהג בתוך מערכות יחסים.
כל מערכות היחסים שיפתח בחייו תלויות במה שהוא ספג בשלבים המוקדמים במשפחה.
אם ההורה אומר לו: אסור לצעוק, להרביץ ולהתפרץ אבל ההורה בעצמו כעוס וחסר סבלנות כל היום אז זה מה שהילד ילמד ויספוג. אם יש ניכור וסודות בין ההורים- זה מה שהילד ילמד ויספוג.
כל מה שהילד סופג זה את התנהגות הוריו וסביבתו היום יומית באופן מודע ולא מודע (גם דודים ,סבים, סבתות).
כל מערכות היחסים בחייו והתפקיד אותו הוא ייקח בקבוצות לאורך בגרותו, תלויות בהחלטות המודעות ולא מודעות שהוא החליט מרגע שנכנס למשפחה שלו.
האם הוא נולד למשפחה שבה יש לו כבר אחים? איזה תפקיד נשאר פנוי עבורו? איזה תפקיד הוא יקח בפועל, תפקיד שגם יתאים למזג שלו?
האם הילד היה בן יחיד וקיבל את כל תשומת הלב ועכשיו פתאום הופיע אח חדש והוא מרגיש נטוש?
הדרך בה הילד התמודד עם כל האתגרים הללו, הבחירות אותן בחר, כמו היכולת של ההורים לתווך לו את המציאות החברתית במשפחה, ינבאו את יכולתו לקיים מערכות יחסים בריאות בהמשך חייו.

אם הפגיעה קשורה למערכות יחסים בשלבים המאוחרים יותר (לאחר גיל שנה), טיפול קבוצתי יכול לדמות יחסים בתוך משפחה. המנחה – כמעין הורה, חברי הקבוצה כאחים המתחרים על תשומת לב של המנחה.
איזה תפקיד כל אח לוקח בקבוצה? אילו רגשות עולים מול דחייה? מול המנחה? מול בחירה או אי בחירה?
כל הדינמיקות של מערכות יחסים קדומות יכולות להתעורר בטיפול קבוצתי אך הפעם בעיניים צלולות, מתוך מודעות, העמקה , הכלה והתבוננות אמיצה על האופן בו אנו יוצרים מערכות יחסים.
אנו יכולים לבחון איזה תפקיד אנחנו לוקחים שוב ושוב בקבוצות. איך חברי הקבוצה תופסים אותנו?
מה הדפוסים שלי מבחינת אמון ויצירת קשרים?
האם אני מפחד להיבלע בקבוצה ולאבד את עצמי? מרגיש צורך בנפרדות? אולי למרוד בכללי הקבוצה?
האם אולי אני דווקא מחפש את היחד? אולי אני לא רוצה להרגיש שוב לבד אפילו בתוך קבוצה, כמו שאני תמיד מרגיש? מחפש תחושת משפחתיות והרמוניה?
אילו בחירות אני בוחר בקבוצה? מי בקבוצה הייתי בוחר כבת זוג? מי מזכירה לי את אימא שלי? מי מזכיר לי את אחי?
האופן בו אני בוחר, מספר לי על הבחירות שלי בחיים האמתיים.
פתאום אני מגלה שבקבוצה אין לי רק מטפל אחד אלא המון מטפלים. כל חבר קבוצה מספר לי משהו אחר על עצמי. מי בקבוצה מעורר בי עצבים כל פעם שהוא פותח את הפה? מי מעורר אצלי הערצה? מי דומה לי? מי ממש שונה ממני?
היכל שלם של מראות שמשקפות את הנפש שלי.
טיפול קבוצתי מתאים למי שרוצה לעשות עבודה מעמיקה על תסכול או כאב שמקורו במערכות יחסים. מערכת היחסים שלי עם ההורים, השפעה של מערכת היחסים של ההורים שלי ביניהם, מערכת היחסים שלי עם האחים שלי או פגיעות שחוויתי בגן או בבית הספר.

קבוצה יכולה להוות קרקע פוריה לעבודה נפשית עמוקה שיכולה להשפיע על האופן בו אנו בוחרים בחירות בחיים: בחירות של חברים, זוגיות, בחירה איך להיות עם הילדים שלנו, עם ההורים שלנו או הבנה איזה תפקיד אני לוקח בקבוצה ולמה. כיצד אני יכול להכניס קצת גמישות לאופן בו אני מביא את עצמי למערכות יחסים שלי עם העולם.

החיסרון בטיפול פרטני הוא שהמטפל רואה אותי מנקודת מבטו ואני לא מקבל נקודת מבט נוספת, אני עובד על מערכת יחסים אחת ולא על מגוון. האני החברתי שלי מתווך בטיפול פרטני ולא מופיע בצורה ישירה אלא רק עקיפה דרך מה שאני מספר למטפל.
טיפול פרטני יכול להיות מענה טוב בעת משבר או צורך בתשומת לב אישית וזמן העמקה וחקירה אישי לאורך זמן.

החסרונות בטיפול קבוצתי הן שאני לא לבד. אני מתחרה על המקום שלי עם עוד חברי קבוצה בניגוד לטיפול פרטני שם אני מקבל את כל הזמן רק לעצמי.
טיפול קבוצתי יכול להיות מאתגר אך לתת מתנה של יחד בתוך משבר או קושי ולהחזיר את האמון באחרים ולקבל חזרה מהקבוצה הכלה, הזדהות והבנה.
כאשר הפגיעות של חברי הקבוצה פוגשת את הפגיעות שלי, נוצר קשר פתוח, פגיע, חשוף שמעורר אמון, חיבור, קרבה, תחושת קהילתיות והפגת בדידות.

לדעתי השלב החשוב ביותר בטיפול קבוצתי הוא שיתוף – אחרי שמשתתף עובד דרך הפסיכודרמה על נושא פגיע וכאוב, לעתים הוא נשאר חשוף ומרגיש בודד ועירום.
דרך השיתוף של חברי הקבוצה, הוא מקבל בחזרה תוקף והכרה בסיפור שלו, בכאב שלו ואת החיבור האנושי הבסיסי דרך המפגש של הסיפור שלו עם סיפורי החיים של שאר חברי הקבוצה. זה לכשעצמו מביא ריפוי משמעותי מאוד.
ברגע שאני לא נשאר לבד עם הכאב שלי ויש קבוצה שלמה של אנשים שמחזיקה אותו יחד איתי, אני כבר לא לבד. הכאב שלי נרפא דרך הכלה, אהבה וחיבור אנושי.

קבוצת פסיכודרמה תפתח ב22.9.24 לפרטים והרשמה כאן

הצבת גבולות –למה זה כל כך קשה?

נושא הצבת הגבולות הוא נושא שמדובר רבות לאחרונה, במיוחד בהקשרים של חינוך ילדים והקושי של ההורים להציב גבולות לילדיהם ואיבוד הסמכות ההורית אך עניין הגבולות נוגע בעוד הרבה היבטים חשובים בחיינו.

* למה והאם בכלל חשוב להציב גבולות לאחרים?

* האם אנחנו יודעים בכלל להציב גבולות לעצמנו?

הרבה פעמים אנחנו מגיעים למצב של ויתור או עצמי או אכזבה מעצמינו כאשר אנו נגררים למצב שאנחנו לא רוצים להיות בו. סיטואציה שלא לרוחנו, עשייה שלא ממש בא לנו לעשות, או עמדה פסיבית שלא נעימה לנו.

למשל, את הולכת עם בן הזוג שלך למסיבה שלא בא לך להיות בה, אתה מעביר דירה לאח של בן דוד שלך במקום לסיים את הפרוייקט שלך ואת סופגת בטלפון את התלונות של חברה שלך במשך שעות, בלי לומר מילה.

מה לעשות, הכל מתחיל בילדות, בלבלו אותנו.
במקום להציב גבולות בריאים הציבו לנו גבול לאהבה.
לימדו אותנו שאם אנחנו פועלים בדרך מסוימת תישלל מאתנו אהבה.
"אם לא תנקה את החדר שלך, נגיד לאורי לא לבוא אליך היום ! "
בדרך זו למדנו לוותר על עצמנו ועל ההקשבה הפנימית למצפן הפנימי שלנו ועל מה שמדוייק לנו. בשביל לקבל אהבה ומענה לצרכים הבסיסיים שלנו התחלנו לרצות את ההורים- התאמנו את עצמנו לציפיות שלהם מאיתנו על חשבון ההקשבה לרצונות הבסיסיים שלנו.
למדנו שאנחנו מקבלים אהבה מההורים שלנו רק אם נפעל בדרך מסוימת ואז ויתרנו על דרכנו ועל ההקשבה לגוף שלנו, לרגש שלנו ולרצון האותנטי שלנו שלא תמיד קיבל מקום.

קיבלנו חזק מאוד את המסר שגבול הוא מעשה אלים, לא רגיש ופוגע כי באמת פגעו בנו, באופן לא מודע. גם ההורים שלנו קיבלו גבול לאהבה והפנימו מסר שגבול צריך להיות חד דרך שלילת אהבה או צורך.

בגלל ששכחנו להקשיב לרצון שלנו או התרגלנו להתאים את עצמנו לרצון ולציפיות הסביבה, ברגע שאנחנו כבר שמים גבול הוא יוצא עקום, בוטה, לא מותאם ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לפעול באופן אגרסיבי כדי לא לאבד את עצמנו.

האמת היא שאין צורך להציב גבול לאף אחד. כי אף אחד אחר הוא אף פעם לא הבעיה.
הלמידה האמיתית שלנו היא לחזק את ההקשבה לעצמי, לרצון שלי, לחוסר נוחות שלי, לדיוק שלי ולגוף שלי.
ללמוד לזהות מתי הנעים בגוף הופך ללא נעים, מתי הרצון המניע שלי הוא שלא יכעסו עליי או להמנע מרגשות אשמה, כמו במקרה של ה"לא נעים לי".
למשל, לא אזיז לו את היד מהרגל שלי כי לא נעים לי או לא אבקש מהבוס לא לצעוק כי לא נעים לי.

ברגע שההקשבה לעצמי מתחזקת והדיוק עולה כך הרגשות שלי לגבי רצונותיי ברורים.
הכל ניהיה קל יותר. למעשה הגבול היחיד הנחוץ הוא הגבול הפנימי. לשים לעצמי גבול בעולם הפנימי שלי. כאשר אני שם לב שכרגע לא נוח לי, לשים לעצמי גבול לסבל. יש שתי אופציות:

1. להפסיק את החוסר נוחות שאני נמצא בו ע"י פעולה ברורה ותקשורת ברורה עם הצד השני. תקשורת ברורה היא דבר די שונה ממה שאנחנו רגילים ובמבט ראשון יכולה להיראות רדיקלית:
לדוג', חזרת הביתה מיום ארוך וחברה שלך מבקשת ממך לתקן לה את המדפסת. היום אתה פשוט לא רוצה. אם תתקן זה יעורר בך המון כעס וטינה, אם לא תתקן, זה בהחלט יכול לעורר ריב:
אתה : "היי מותק אני ממש עייף ואני לא רוצה לתקן את המדפסת עכשיו"
היא:  " איך אתה מעז? אני הכנתי לך אתמול אוכל !! כל יום אני מנקה את הבית ! כל יום מבשלת וכולה ביקשתי ממך דבר קטן ואתה עושה מזה עניין?? אתה אגואיסט!! לא אכפת לך ממני! אתה לא אוהב אותי! "
אתה: "תני לבדוק עם עצמי רגע…כן…האמת שאת צודקת…עכשיו אני באמת אגואיסט. אני מניח שגם אני הייתי מתעצבן במקומך. חשוב לי שתדעי שאני כן אוהב אותך וכן אכפת לי ממך אבל לצערי אני לא רוצה לתקן עכשיו את המדפסת. באמת שהייתי רוצה לרצות לתקן אותה בשבילך אבל כרגע אני באמת לא רוצה.
היא " אז אם אתה לא רוצה לעשות כזה דבר אז לא אכפת לך ממני ואתה חושב רק על עצמך ואין לך מה לדבר איתי! "
אתה: צר לי שכך את חושבת עליי, כמו שאמרתי כן אכפת לי ממך ואני כן אוהב אותך ואני עדיין לא רוצה לתקן את המדפסת כרגע.

זוהי דוגמא קיצונית של תגובה שלא מונעת כלל מרגשות אשם, מניפולציות רגשיות או כאב רגשי של אדם אחר. ממבט שטחי ניתן להסיק שהאדם קר לב, חסר רגישות או סוציופת אך בסך הכל מדובר על אדם שמתקשר בצורה ברורה וישירה את רצונותיו בלי לפעול באופן מרצה, בלי להיות מונע מרגשות אשם או פחד מכעס או נטישה, בלי התגוננות והאשמות וגם בלי והתנגחות תוקפנית כלפי הצד השני.
תגובה כזו היא כלכך שונה ומוזרה בעיננו כיוון שהיא תגובה אותנטית שאינה תלויה בצד השני אלא נאמנה לחיבור לתחושות הפנימיות ולרצון הפנימי של האדם.
ניתן לראות שהאדם אינו נלחם בצד השני אלא פשוט מתקשר את האמת הפנימית שלו כפי שהיא.
וכעת האופצייה השנייה:

2. להכנע למצב. כלומר כניעה במובן החיובי. לא ויתור עצמי ותיקון המדפסת תוך כדי מירמור תסכול וכעס פנימי מודחק אלא החלטה בלב שלם ומלא. "אני רוצה לעזור לה ולתקן את המדפסת כי הרצון שלי הוא לשמח אותה, זה רצון הלב שלי עכשיו !"
כאשר אנחנו נותנים ממקום כזה, זוהי נתינה אמיתית ומלאה ולא עשייה מתוך "לא נעים לי" או חובה. נתינה כזו לעולם לא תגרום לריב\כעס\ מרמור או תסכול. נתינה ברצון מלא מביאה לאור. לתוצאות חיוביות, לאהבה ללא תנאי ולחיזוק הקשר הזוגי.

כך, בבחירה של אחת משתי האופציות הללו, החיים ניהיים פשוטים הרבה יותר.

אז לסיכום מהי תקשורת ברורה של הרצון שלי?
איני אחראי לרגשות או לרצונות של הצד השני, כל אחד אחראי לגבולות הפנימייים שלו ולרצונות שלו ולביטוי העצמי שלו.

ברגע שאני יודע בדיוק מה מתאים לי כרגע ומה אני רוצה, אין פה שאלה של גבול. יש רק אדם שמתקשר את הרצון שלו- את האמת הפנימית שלו.

דוגמאות נוספות:

1. "לא נעים לי שאתה שאתה שם עליי את היד שלך"
   "מה את כבדה? כולה שמתי יד..מה יש לך? "
   "לא יודעת…אולי אני כבדה…בכל מקרה אני לא רוצה שתניח עלי את היד כרגע"
   "מה הקטע שלך? אם את לא נמשכת אליי ..למה אנחנו פה? "
   " אני נמשכת אליך ועדיין אני לא רוצה שתשים עליי את היד…בוא נמשיך לדבר"
2. " רונית חמודה אני לא מסוגלת כרגע להכיל אותך, בואי בבקשה נדבר מחר?"
   "מה?? אני מספרת לך שהיה לי היום הכי נורא בעולם , בוס שלי צרח עליי, חבר שלי נפרד ממני וזה מה שיש לך להגיד? מי צריך חברות כמוך שאת לא מסוגלת להיות פה שרע לי? את אגואיסטית"
   " אני באמת מצטערת לשמוע על כל מה שקרה לך, הייתי רוצה מאוד להיות בשבילך עכשיו אבל אני לא מסוגלת, אני מאוד אוהבת אותך אבל אני לא יכולה לדבר איתך כרגע"
   " ממש אוהבת! נוטשת אותי ברגע הכי חרא שלי בכל השנה !! (בוכה)"
   "אני עדיין פה מתוקה…אוהבת אותך מאוד…לילה טוב..נדבר מחר"
3. "מותק, אני הולך לכדורגל עם החברים …"
   "אבל אני לא מרגישה טוב כואב לי הראש ..תשאר איתי"
   " אני מצטער שכואב לך הראש…אולי תלכי לישון או תשתי תה חם? "
   "טוווב..אבל אני רוצה שתישאר איתי"
   " אני יודע …אבל קבענו ללכת למשחק…ואני רוצה ללכת איתם"
   "אם הם יותר חשובים לך ממני…לך …אני אסתדר לבד ! "
   " את חשובה לי יותר..ואני אוהב אותך ורוצה שתרגישי טוב..אבל אני רוצה ללכת איתם למשחק עכשיו"
   "אתה לא סופר אותי ממטר…הם יותר חשובים לך מהכל"
   "את חשובה לי מאוד ..חבל לי שאת חושבת ככה….לא פגשתי אותם כמה חודשים ואני רוצה ללכת…הייתי מאוד רוצה לרצות להישאר איתך אבל האמת היא שאני רוצה ללכת למשחק עכשיו"
   "יודע מה? סבבה..לך! "
   "תודה …אוהב אותך..ביי" (ניתן לראות שבשורה האחרונה אין תגובה למניפולציה אלא רק לתוכן…)

מי ניהיה כאשר התקשורת שלנו תיהיה יותר נקייה ופחות מוכתמת ברגשות אשמה?
חרדת נטישה? כעס? איך יראו הקשרים שלנו לאורך זמן? אילו קשרים נמשוך לחיינו?  

על מנת להמנע מפרשנות מוטעה, חשוב לי לומר שהכתוב אינו מעודד אגואיסטיות או חוסר חמלה לאחר. הדוגמאות מטרתן היא להראות כיצד לתקשר את הרצון שלי גם שהוא נתפס כ"רע" או "לא לגיטימי". הרצון שלי הוא הרצון שלי. האמת שלי היא האמת שלי בין אם היא מוצאת חן בעיני האחר ובין אם לא.

אין לשכוח שתמיד זמינה לנו אופצייה ב' – של כניעה למצב הלא נעים והחלטה לעשייה מתוך בחירה שלמה ורצון מלא לשמח את האחר.
נתינה באהבה ובשמחה בלי קונפליקט פנימי.
פעולה מתוך בחירה ורצון ולא מתוך טינה, אשמה או תסכול.

———————————————————————————–

     ב- 5.6.16 יום ראשון 18:30 ראול ולנברג 6, סדנה חוויתית "נפגשים בלי מסכות"

* האם למרות כל הקשרים את עדיין מרגישה בדידות?
* האם הלב שלך סגור ורק רוצה להפתח? להתמסר?
* האם יש לך פחד מלהבלע בתוך הקשר?
* האם הפחד מדחייה נכנס בינך לבינם?

"נפגשים בלי מסכות"
http://bpresent.mypages.co.il/pages/27867

מחיר הרשמה מוקדמת עד 25.5, 70 שקלים במקום 100 שקלים.

**לשמירת אווירת אינטימית מספר המקומות מוגבל**

*הזדמנות להיות נוכחים יחד
* הזדמנות לפתוח את הלב
* הזדמנות למצוא איזון בין יחד ללבד
*הזדמנות לקבל את עצמי כמו שאני
* הזדמנות לתקשר את הפחד

 

 

 

בעידן של פעם אנשים חיו בקהילות חזקות. לעתים הם רצו להבין מי הם בכלל כאינדיבידואלים. הם היו חנוקים מהקהילה ולפעמים רק רצו להשתחרר קצת. בקהילות שונות, במזרח למשל, זה עדיין ככה. הקהילה מכתיבה לחלוטין את חיי הפרט.
נישואים תלויים באישור ההורים. לעתים מתקיימים שידוכים מאינטרסים של המשפחות המעורבות. לפעמים זהו כלי להרחבת העסק המשפחתי. השידוך מתבצע בגיל צעיר ביותר. האדם נולד בקהילה ולעולם לא משתחרר ממנה באמת. בחירותיו מוכתבות בהתאם לחוזק הקשרים בקהילה.
גם בארץ הקהילה החרדית היא דוגמא לקהילה סגורה שכוחה על הפרט גדול מאוד.
מדובר על השקפת עולם בה השלם גדול מסך חלקיו.

בחברה המערבית כיום אנחנו חיים בעידן האינדיבידואל. בעידן ה"אני". הרצון שלי. הצורך שלי. ההגשמה שלי. הקפטילזם מכתיב חיים של פרטים ולא בהכרח חיי קהילה.
אך כיום מתעורר לו צמא חדש, צמא לקהילה עוטפת ומחבקת. להיות חלק מ. להרגיש שייך.
לרוב אפילו המבנה המשפחתי מתקיים כיחידה בודדת ונפרדת. לפעמים חיי מאבק ללא תמיכה של קהילה בגידול הילדים וללא תמיכה רגשית של קהילה רחבה יותר שגדולה יותר מהאני.
כל פרט במשפחה עסוק גם הוא בביטוי עצמי ובהגשמה, לרוב על חשבון השקעה בקשרים חברתיים או בחיי קהילה שנדחקים אל השוליים.
הצמא מתבטא ברצון למצוא קבוצות השתייכות, תחביבים, קהילות שונות כמו קהילת ריצה, וועד ההורים השכונתי, מועצת העיר, וועד העובדים או קהילות לא רשמיות במקום העבודה.
הפייסבוק לכשעצמו נבנה ונתפס על הצמא הענק הזה שקיים אצלנו, משרת במידת מה גם הוא, את הצורך הזה.

בואו נתבונן לרגע בתופעת הפסטיבלים בארץ שמושכת אליה אלפי אנשים.
באופן מודע הפסטיבלים עונים על הרצון בחופש, הנאה, ביטוי עצמי, רוחניות ומודעות אך באופן לא מודע המניע החזק ביותר הוא הרצון להיות חלק מקהילה. להרגיש שייכות.

לכל אחת מצורות החיים האלו יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם. יש מתח בין הרצון להיות יחיד, שונה, נפרד ולהגשים את עצמי מצד שני יש את הצמא לחיים בקהילה עוטפת ותומכת. הרצון להרגיש שייכות.

נרצה או לא, אנחנו חיות חברתיות.
כל אחד מאיתנו חי בקהילות רבות מבחירה או בעל כורחו.
אני למשל חי בקהילת בני האדם, קהילת הישראלים, קהילת היהודים, קהילת הרמת גנים, קהילת המשפחה, קהילת בני 30+, קהילת שוכרי הדירות, קהילת המטפלים, קהילת המטפסים, קהילת השחקנים, קהילת הפייסבוקיסטים ועוד…
השאלה היא עד כמה הקהילות האלו משרתות את הצורך העמוק שלי? עד כמה אלו קהילות תומכות שגורמות לי להרגיש שייך? חלק מ?

האם אתם מרגישים יותר אינידיבידואלים או אנשי קהילה?

מה היחס שלכם לקהילות בחייכם?

אילו קהילות תומכות קיימות בחייכם? נותנות לכם משמעות? תחושת שייכות?

שחר פישלר
"להיות נוכח על במת חיי"
טיפול רגשי חוויתי פרטני\קבוצתי
0547299474

אתחיל בסיפור קצרצר ואסיים בתובנה מדליקה 😉

בתזמון די גרוע, לפני שבוע נהרס לי המחשב:(
פעם ראשונה שהזמנתי טכנאי מחשבים כי אני עקשן בענייני מחשבים ובזבזתי ימים כדי לנסות לפתור את התקלה לבד.
הטכנאי עלה על הבעיה מייד. גם אני עליתי עליה במהירות אבל המומחה עשה איזו פעולה קטנה שנסתרה מעייני, ששינתה הכל!
הצטערתי קצת על כל הימים שבזבזתי לשווא…
ואז עלתה לי הבנה מסוימת…