אוויר נקי וטהור. הרים עצומים ומושלגים בעוצמה פראית כבירה. מפלים אדירים מתמזגים לעמקים הירוקים. אדיבות אין סופית. רוגע. שלווה. נקיון.
אגמי טורקיז עם השתקפות הבריאה מנצנצת מתוכם. מבפנים מתעוררת התלהבות של ילד. תשוקה אדירה לכבוש את ההר לא משנה מה. ככל שאני מטפס עוד פסגות מתגלות סביבי ואושר אין סופי ואהבה מציפים אותי. האינטנסיביות מחייה את השרירים, העצמות והלב החיוניות שוצפת.
אחרי קילומטר וחצי של עלייה בגובה הגוף עייף אבל ההתלהבות בתוכי רוצה רק לטפס עוד ועוד עד לפסגת האולימפוס.
עולה בי תשוקה לעשות טיפוס קירות, לצנוח צניחה חופשית, לאמץ לי אורח חיים פעלתני ואינטנסיבי ככל האפשר שיזרים את אנרגיית החיים הזו שמתפקעת כרגע מקרבי. גן עדן של ממש סביבי!
חוזר לארץ – רק עכשיו מציץ בצילום MRI כי הבטחתי לעצמי לא לקלקל לי את הטיול. אבחנה מפוצצת ומפחידה. מגיע לרופא. אני מספר לו על הטרקים. הוא לא מבין. "תראה זה מוזר…בגדול הליכה ועומס על הברך זה בדיוק ההפך ממה שהיית אמור לעשות….היית צריך מנוחה מלאה….אבל אתה אומר שלא היו לך כאבים? שהם אפילו הלכו ופחתו !?!? אני לא יודע מה להגיד לך…אני מניח שכל מה שנשאר זה שפשוט תחזור לשגרה"
אני צוחק מבפנים על דרך הריפוי ההפוכה שמצאתי לעצמי. ריפוי דרך הליכה ועוד הליכה תנועה ועוד תנועה במקום קפאון ו"מנוחה".
