הצבת גבולות –למה זה כל כך קשה?

נושא הצבת הגבולות הוא נושא שמדובר רבות לאחרונה, במיוחד בהקשרים של חינוך ילדים והקושי של ההורים להציב גבולות לילדיהם ואיבוד הסמכות ההורית אך עניין הגבולות נוגע בעוד הרבה היבטים חשובים בחיינו.

* למה והאם בכלל חשוב להציב גבולות לאחרים?

* האם אנחנו יודעים בכלל להציב גבולות לעצמנו?

הרבה פעמים אנחנו מגיעים למצב של ויתור או עצמי או אכזבה מעצמינו כאשר אנו נגררים למצב שאנחנו לא רוצים להיות בו. סיטואציה שלא לרוחנו, עשייה שלא ממש בא לנו לעשות, או עמדה פסיבית שלא נעימה לנו.

למשל, את הולכת עם בן הזוג שלך למסיבה שלא בא לך להיות בה, אתה מעביר דירה לאח של בן דוד שלך במקום לסיים את הפרוייקט שלך ואת סופגת בטלפון את התלונות של חברה שלך במשך שעות, בלי לומר מילה.

מה לעשות, הכל מתחיל בילדות, בלבלו אותנו.
במקום להציב גבולות בריאים הציבו לנו גבול לאהבה.
לימדו אותנו שאם אנחנו פועלים בדרך מסוימת תישלל מאתנו אהבה.
"אם לא תנקה את החדר שלך, נגיד לאורי לא לבוא אליך היום ! "
בדרך זו למדנו לוותר על עצמנו ועל ההקשבה הפנימית למצפן הפנימי שלנו ועל מה שמדוייק לנו. בשביל לקבל אהבה ומענה לצרכים הבסיסיים שלנו התחלנו לרצות את ההורים- התאמנו את עצמנו לציפיות שלהם מאיתנו על חשבון ההקשבה לרצונות הבסיסיים שלנו.
למדנו שאנחנו מקבלים אהבה מההורים שלנו רק אם נפעל בדרך מסוימת ואז ויתרנו על דרכנו ועל ההקשבה לגוף שלנו, לרגש שלנו ולרצון האותנטי שלנו שלא תמיד קיבל מקום.

קיבלנו חזק מאוד את המסר שגבול הוא מעשה אלים, לא רגיש ופוגע כי באמת פגעו בנו, באופן לא מודע. גם ההורים שלנו קיבלו גבול לאהבה והפנימו מסר שגבול צריך להיות חד דרך שלילת אהבה או צורך.

בגלל ששכחנו להקשיב לרצון שלנו או התרגלנו להתאים את עצמנו לרצון ולציפיות הסביבה, ברגע שאנחנו כבר שמים גבול הוא יוצא עקום, בוטה, לא מותאם ואנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לפעול באופן אגרסיבי כדי לא לאבד את עצמנו.

האמת היא שאין צורך להציב גבול לאף אחד. כי אף אחד אחר הוא אף פעם לא הבעיה.
הלמידה האמיתית שלנו היא לחזק את ההקשבה לעצמי, לרצון שלי, לחוסר נוחות שלי, לדיוק שלי ולגוף שלי.
ללמוד לזהות מתי הנעים בגוף הופך ללא נעים, מתי הרצון המניע שלי הוא שלא יכעסו עליי או להמנע מרגשות אשמה, כמו במקרה של ה"לא נעים לי".
למשל, לא אזיז לו את היד מהרגל שלי כי לא נעים לי או לא אבקש מהבוס לא לצעוק כי לא נעים לי.

ברגע שההקשבה לעצמי מתחזקת והדיוק עולה כך הרגשות שלי לגבי רצונותיי ברורים.
הכל ניהיה קל יותר. למעשה הגבול היחיד הנחוץ הוא הגבול הפנימי. לשים לעצמי גבול בעולם הפנימי שלי. כאשר אני שם לב שכרגע לא נוח לי, לשים לעצמי גבול לסבל. יש שתי אופציות:

1. להפסיק את החוסר נוחות שאני נמצא בו ע"י פעולה ברורה ותקשורת ברורה עם הצד השני. תקשורת ברורה היא דבר די שונה ממה שאנחנו רגילים ובמבט ראשון יכולה להיראות רדיקלית:
לדוג', חזרת הביתה מיום ארוך וחברה שלך מבקשת ממך לתקן לה את המדפסת. היום אתה פשוט לא רוצה. אם תתקן זה יעורר בך המון כעס וטינה, אם לא תתקן, זה בהחלט יכול לעורר ריב:
אתה : "היי מותק אני ממש עייף ואני לא רוצה לתקן את המדפסת עכשיו"
היא:  " איך אתה מעז? אני הכנתי לך אתמול אוכל !! כל יום אני מנקה את הבית ! כל יום מבשלת וכולה ביקשתי ממך דבר קטן ואתה עושה מזה עניין?? אתה אגואיסט!! לא אכפת לך ממני! אתה לא אוהב אותי! "
אתה: "תני לבדוק עם עצמי רגע…כן…האמת שאת צודקת…עכשיו אני באמת אגואיסט. אני מניח שגם אני הייתי מתעצבן במקומך. חשוב לי שתדעי שאני כן אוהב אותך וכן אכפת לי ממך אבל לצערי אני לא רוצה לתקן עכשיו את המדפסת. באמת שהייתי רוצה לרצות לתקן אותה בשבילך אבל כרגע אני באמת לא רוצה.
היא " אז אם אתה לא רוצה לעשות כזה דבר אז לא אכפת לך ממני ואתה חושב רק על עצמך ואין לך מה לדבר איתי! "
אתה: צר לי שכך את חושבת עליי, כמו שאמרתי כן אכפת לי ממך ואני כן אוהב אותך ואני עדיין לא רוצה לתקן את המדפסת כרגע.

זוהי דוגמא קיצונית של תגובה שלא מונעת כלל מרגשות אשם, מניפולציות רגשיות או כאב רגשי של אדם אחר. ממבט שטחי ניתן להסיק שהאדם קר לב, חסר רגישות או סוציופת אך בסך הכל מדובר על אדם שמתקשר בצורה ברורה וישירה את רצונותיו בלי לפעול באופן מרצה, בלי להיות מונע מרגשות אשם או פחד מכעס או נטישה, בלי התגוננות והאשמות וגם בלי והתנגחות תוקפנית כלפי הצד השני.
תגובה כזו היא כלכך שונה ומוזרה בעיננו כיוון שהיא תגובה אותנטית שאינה תלויה בצד השני אלא נאמנה לחיבור לתחושות הפנימיות ולרצון הפנימי של האדם.
ניתן לראות שהאדם אינו נלחם בצד השני אלא פשוט מתקשר את האמת הפנימית שלו כפי שהיא.
וכעת האופצייה השנייה:

2. להכנע למצב. כלומר כניעה במובן החיובי. לא ויתור עצמי ותיקון המדפסת תוך כדי מירמור תסכול וכעס פנימי מודחק אלא החלטה בלב שלם ומלא. "אני רוצה לעזור לה ולתקן את המדפסת כי הרצון שלי הוא לשמח אותה, זה רצון הלב שלי עכשיו !"
כאשר אנחנו נותנים ממקום כזה, זוהי נתינה אמיתית ומלאה ולא עשייה מתוך "לא נעים לי" או חובה. נתינה כזו לעולם לא תגרום לריב\כעס\ מרמור או תסכול. נתינה ברצון מלא מביאה לאור. לתוצאות חיוביות, לאהבה ללא תנאי ולחיזוק הקשר הזוגי.

כך, בבחירה של אחת משתי האופציות הללו, החיים ניהיים פשוטים הרבה יותר.

אז לסיכום מהי תקשורת ברורה של הרצון שלי?
איני אחראי לרגשות או לרצונות של הצד השני, כל אחד אחראי לגבולות הפנימייים שלו ולרצונות שלו ולביטוי העצמי שלו.

ברגע שאני יודע בדיוק מה מתאים לי כרגע ומה אני רוצה, אין פה שאלה של גבול. יש רק אדם שמתקשר את הרצון שלו- את האמת הפנימית שלו.

דוגמאות נוספות:

1. "לא נעים לי שאתה שאתה שם עליי את היד שלך"
   "מה את כבדה? כולה שמתי יד..מה יש לך? "
   "לא יודעת…אולי אני כבדה…בכל מקרה אני לא רוצה שתניח עלי את היד כרגע"
   "מה הקטע שלך? אם את לא נמשכת אליי ..למה אנחנו פה? "
   " אני נמשכת אליך ועדיין אני לא רוצה שתשים עליי את היד…בוא נמשיך לדבר"
2. " רונית חמודה אני לא מסוגלת כרגע להכיל אותך, בואי בבקשה נדבר מחר?"
   "מה?? אני מספרת לך שהיה לי היום הכי נורא בעולם , בוס שלי צרח עליי, חבר שלי נפרד ממני וזה מה שיש לך להגיד? מי צריך חברות כמוך שאת לא מסוגלת להיות פה שרע לי? את אגואיסטית"
   " אני באמת מצטערת לשמוע על כל מה שקרה לך, הייתי רוצה מאוד להיות בשבילך עכשיו אבל אני לא מסוגלת, אני מאוד אוהבת אותך אבל אני לא יכולה לדבר איתך כרגע"
   " ממש אוהבת! נוטשת אותי ברגע הכי חרא שלי בכל השנה !! (בוכה)"
   "אני עדיין פה מתוקה…אוהבת אותך מאוד…לילה טוב..נדבר מחר"
3. "מותק, אני הולך לכדורגל עם החברים …"
   "אבל אני לא מרגישה טוב כואב לי הראש ..תשאר איתי"
   " אני מצטער שכואב לך הראש…אולי תלכי לישון או תשתי תה חם? "
   "טוווב..אבל אני רוצה שתישאר איתי"
   " אני יודע …אבל קבענו ללכת למשחק…ואני רוצה ללכת איתם"
   "אם הם יותר חשובים לך ממני…לך …אני אסתדר לבד ! "
   " את חשובה לי יותר..ואני אוהב אותך ורוצה שתרגישי טוב..אבל אני רוצה ללכת איתם למשחק עכשיו"
   "אתה לא סופר אותי ממטר…הם יותר חשובים לך מהכל"
   "את חשובה לי מאוד ..חבל לי שאת חושבת ככה….לא פגשתי אותם כמה חודשים ואני רוצה ללכת…הייתי מאוד רוצה לרצות להישאר איתך אבל האמת היא שאני רוצה ללכת למשחק עכשיו"
   "יודע מה? סבבה..לך! "
   "תודה …אוהב אותך..ביי" (ניתן לראות שבשורה האחרונה אין תגובה למניפולציה אלא רק לתוכן…)

מי ניהיה כאשר התקשורת שלנו תיהיה יותר נקייה ופחות מוכתמת ברגשות אשמה?
חרדת נטישה? כעס? איך יראו הקשרים שלנו לאורך זמן? אילו קשרים נמשוך לחיינו?  

על מנת להמנע מפרשנות מוטעה, חשוב לי לומר שהכתוב אינו מעודד אגואיסטיות או חוסר חמלה לאחר. הדוגמאות מטרתן היא להראות כיצד לתקשר את הרצון שלי גם שהוא נתפס כ"רע" או "לא לגיטימי". הרצון שלי הוא הרצון שלי. האמת שלי היא האמת שלי בין אם היא מוצאת חן בעיני האחר ובין אם לא.

אין לשכוח שתמיד זמינה לנו אופצייה ב' – של כניעה למצב הלא נעים והחלטה לעשייה מתוך בחירה שלמה ורצון מלא לשמח את האחר.
נתינה באהבה ובשמחה בלי קונפליקט פנימי.
פעולה מתוך בחירה ורצון ולא מתוך טינה, אשמה או תסכול.

———————————————————————————–

     ב- 5.6.16 יום ראשון 18:30 ראול ולנברג 6, סדנה חוויתית "נפגשים בלי מסכות"

* האם למרות כל הקשרים את עדיין מרגישה בדידות?
* האם הלב שלך סגור ורק רוצה להפתח? להתמסר?
* האם יש לך פחד מלהבלע בתוך הקשר?
* האם הפחד מדחייה נכנס בינך לבינם?

"נפגשים בלי מסכות"
http://bpresent.mypages.co.il/pages/27867

מחיר הרשמה מוקדמת עד 25.5, 70 שקלים במקום 100 שקלים.

**לשמירת אווירת אינטימית מספר המקומות מוגבל**

*הזדמנות להיות נוכחים יחד
* הזדמנות לפתוח את הלב
* הזדמנות למצוא איזון בין יחד ללבד
*הזדמנות לקבל את עצמי כמו שאני
* הזדמנות לתקשר את הפחד

 

 

 

למה אנחנו נמנעים כל כך ממצב של חוסר וודאות?

אנחנו חווים חוסר ודאות כאשר אנחנו שרויים במצב חדש. מצב לא מוכר. לא ניתן לחזות או לנבא מה יקרה ברגע הבא. השכל שרוי באי ידיעה. לא ניתן לחשב חישובים, להניח הנחות או למפות את השטח.

הקרקע נשמטת מתחת לרגליים, הלב דופק בקצב מטורף, רגשות כמו פחד, התרגשות ומבוכה מציפים את הגוף. יש מחנק בגרון. סחרחורת. מעין תחושה שאין במה להאחז.

בעידן של פעם אנשים חיו בקהילות חזקות. לעתים הם רצו להבין מי הם בכלל כאינדיבידואלים. הם היו חנוקים מהקהילה ולפעמים רק רצו להשתחרר קצת. בקהילות שונות, במזרח למשל, זה עדיין ככה. הקהילה מכתיבה לחלוטין את חיי הפרט.
נישואים תלויים באישור ההורים. לעתים מתקיימים שידוכים מאינטרסים של המשפחות המעורבות. לפעמים זהו כלי להרחבת העסק המשפחתי. השידוך מתבצע בגיל צעיר ביותר. האדם נולד בקהילה ולעולם לא משתחרר ממנה באמת. בחירותיו מוכתבות בהתאם לחוזק הקשרים בקהילה.
גם בארץ הקהילה החרדית היא דוגמא לקהילה סגורה שכוחה על הפרט גדול מאוד.
מדובר על השקפת עולם בה השלם גדול מסך חלקיו.

בחברה המערבית כיום אנחנו חיים בעידן האינדיבידואל. בעידן ה"אני". הרצון שלי. הצורך שלי. ההגשמה שלי. הקפטילזם מכתיב חיים של פרטים ולא בהכרח חיי קהילה.
אך כיום מתעורר לו צמא חדש, צמא לקהילה עוטפת ומחבקת. להיות חלק מ. להרגיש שייך.
לרוב אפילו המבנה המשפחתי מתקיים כיחידה בודדת ונפרדת. לפעמים חיי מאבק ללא תמיכה של קהילה בגידול הילדים וללא תמיכה רגשית של קהילה רחבה יותר שגדולה יותר מהאני.
כל פרט במשפחה עסוק גם הוא בביטוי עצמי ובהגשמה, לרוב על חשבון השקעה בקשרים חברתיים או בחיי קהילה שנדחקים אל השוליים.
הצמא מתבטא ברצון למצוא קבוצות השתייכות, תחביבים, קהילות שונות כמו קהילת ריצה, וועד ההורים השכונתי, מועצת העיר, וועד העובדים או קהילות לא רשמיות במקום העבודה.
הפייסבוק לכשעצמו נבנה ונתפס על הצמא הענק הזה שקיים אצלנו, משרת במידת מה גם הוא, את הצורך הזה.

בואו נתבונן לרגע בתופעת הפסטיבלים בארץ שמושכת אליה אלפי אנשים.
באופן מודע הפסטיבלים עונים על הרצון בחופש, הנאה, ביטוי עצמי, רוחניות ומודעות אך באופן לא מודע המניע החזק ביותר הוא הרצון להיות חלק מקהילה. להרגיש שייכות.

לכל אחת מצורות החיים האלו יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם. יש מתח בין הרצון להיות יחיד, שונה, נפרד ולהגשים את עצמי מצד שני יש את הצמא לחיים בקהילה עוטפת ותומכת. הרצון להרגיש שייכות.

נרצה או לא, אנחנו חיות חברתיות.
כל אחד מאיתנו חי בקהילות רבות מבחירה או בעל כורחו.
אני למשל חי בקהילת בני האדם, קהילת הישראלים, קהילת היהודים, קהילת הרמת גנים, קהילת המשפחה, קהילת בני 30+, קהילת שוכרי הדירות, קהילת המטפלים, קהילת המטפסים, קהילת השחקנים, קהילת הפייסבוקיסטים ועוד…
השאלה היא עד כמה הקהילות האלו משרתות את הצורך העמוק שלי? עד כמה אלו קהילות תומכות שגורמות לי להרגיש שייך? חלק מ?

האם אתם מרגישים יותר אינידיבידואלים או אנשי קהילה?

מה היחס שלכם לקהילות בחייכם?

אילו קהילות תומכות קיימות בחייכם? נותנות לכם משמעות? תחושת שייכות?

שחר פישלר
"להיות נוכח על במת חיי"
טיפול רגשי חוויתי פרטני\קבוצתי
0547299474