התחלה חדשה

אני בהמון התרגשויות בתקופה האחרונה 🙂
הרבה שינויים נפלאים שמתרחשים, סדנאות חדשות שמפציעות ושיתופי פעולה מרתקים שנוצרים להם. השינוי הפיזי הגדול ביותר היה מעבר דירה למקום נעים שמרגיש לי באמת בית.

לרוב תקופות של שינויים מלוות בהתרגשות אבל גם בהרבה חששות.
אנחנו מתרגלים למצב מסוים. לשגרה מסוימת. לקצב מסוים.

לרגעים, בתוך השגרה,  יש לנו את האשליה המתוקה שהצלחנו להתחבא מהזרם הגועש והשוצף של החיים. שאין שינוי. שהחיים הגיעו לרגיעה.
התחמקנו או מצאנו מחסה מהגל האדיר הזה שאין לנו כלל שליטה עליו.
למעשה, אנחנו חמודים מאוד, אנחנו לוקחים מטרייה מקיסם, כמו בעוגות, ומאמינים שהיא תציל אותנו מגל אוקיינוס אדיר מימדים.

אבל לחיים יש את התוכנית שלהם.
ולא תמיד יש לתוכנית הזו קשר לתוכנית שלנו.
למזלנו, החיים מנצחים. תמיד.

במהלך המעבר דירה שלי כל מה שיכל להשתבש השתבש- וזה אחד האירועים:

קבעתי מראש מוביל במחיר הוגן ושעתיים לפני ההובלה (!!) המוביל הודיע לי שהמשאית התקלקלה וההובלה מבוטלת. (החוזה בדירה הסתיים לי בדיוק אותו יום)
אני מדבר על ה- 31.7.17 !
אפילו שבועיים לפני התאריך הנ"ל בקושי מצאתי מוביל – זה התאריך הכי מבוקש בשנה!
התקשרתי להמון מובילים וכולם מלאים.
אלו שלא היו מלאים ביקשו ממני מחיר כפול.
בסופו של דבר מצאתי הובלה במחיר כמעט כפול…
למציאות יש את הדרך שלה מסתבר…..

הייתי יכול לזעום ולחשוב:
"החיים לא הוגנים!"
"זה לא היה צריך לקרות!"
"המוביל אחראי לזה והוא חייב לי פתרון!" (למרות שהוא לא מצא שום פתרון)
"אני אמור לשלם חצי מחיר ממה שבפועל שילמתי"
"המוביל החדש ניצל אותי"
"המוביל שהזמנתי מראש חייב לקחת אחריות על מעשיו"
ועוד….

בסופו של דבר אם הייתי מאמין לכל הסיפורים הללו שאכן עלו לראשי, הייתי משותק מכעס,
מלא רגשות נקמה, חווה את עצמי כקרבן ולא מתפקד בסיטואציה….

במקום זה שאלתי את עצמי – למה מה שקרה זה דווקא טוב?

1. גיליתי שאפשר להסתדר בכל מצב…הזוי ככל שיהיה…
2.גיליתי שמסתבר שניתן למצוא די בקלות מוביל ולהתמקח. גם שזה מעכשיו לעכשיו וגם ב31.7
3. המוביל החדש הגיע רק ב-21 וזה נתן לי עוד כמה שעות לארגן את הציוד שלי אחרי שחזרתי מהקליניקה.
4. המובילים הגיעו מאוחר, היו עייפים ורק רצו כבר ללכת הביתה ולכן עשו את ההובלה במהירות הברק.
5. ההובלה הייתה בשעות קרירות ונעימות יותר…
ועוד….

הופעתי לגלות שהייתי רגוע עם כל השינויים וכל האתגרים שהופיעו מולי כאשר ויתרתי על מלחמה עם המציאות. גיליתי בתוכי שלווה ורגיעה עמוקה בהתמסרות למה שקורה כאן ועכשיו.
היופי של החיים מתגלה מתוך יצירתיות וספונטניות במצבים לא שגרתיים ויש בזה משהו כיפי ומשחרר – קצת כמו להיות צופה בסרט אקשן בו אתה המשתתף הראשי 🙂

איך החיים שלנו היו נראים אם היינו מגלמים תפקיד של גיבור בסרט אקשן קומי?

החיים שלנו יכולים להפוך להיות כאלו אם נבחר לקבל את המציאות והשינויים במקום להתנגד להם.
גל החיים ימשיך לשטוף אותנו בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא וכדאי לנו פשוט לשחות עם הזרם 🙂

שחר פישלר
"מביקורת עצמית לעצמה פנימית"
0547299474

בקרוב- 16.8.17 . יום רביעי 19-22
נפגשים באותנטיות- בלי מסכות
להרשמה – לפרטים והרשמה

 

 

 

 

 

 

 

טיפול – תהליך או קסם?

אנחנו נמצאים בעידן מדהים!

בגלל חופש המידע, האינטרנט והצמיחה המואצת, המון סודות וכלים טיפוליים מופלאים פתוחים לכולם!

כל מיני שיטות טיפול רגשי קסומות שהיו מוחבאות במנזרים בטיבט או באסכולות סודיות, יצאו מהארון והפכו נגישות לנחלת הכלל!

תרגולי צ'י גונג, ריברסינג, תטא היליניג, MBCT, NLP ומגוון אין סופי של כלי קסם עוצמתיים במיוחד, זמינים לכולנו!

כל הכלים הללו הם כלים טיפוליים מדהימים שיכולים לשחרר במהרה משקעים רגשיים, לשנות דפוסים מסויימים של חשיבה ואמונה ואפילו ליצור שינוי גופני אך עדיין במהותם הם רק כלים.

חשוב לי להבחין בין כלי טיפולי לטיפול.
הטיפול ברמה הכי בסיסית הוא אהבה ודאגה.
כמו טיפול של אם בתינוק –האם אוהבת את התינוק ודואגת לצרכיו הבסיסיים ביותר. הטיפול המשמעותי ביותר הוא לא הכלי בו האם משתמשת בשביל להרגיע את התינוק כרגע אלא עצם הקשר הרגשי שנוצר בינה לבינו.

הטיפול טמון ביכולת ליצור קשר אוהב ומזין לאורך זמן.
השימוש בכלים בלבד חסר את הקשר האנושי, מעודד אותנו לפעול לבד ואינו יכול להחליף ליווי אישי אוהב. לא מדובר רק על לתקן בעיות בעצמנו, אנחנו בני אדם עם לב שזקוקים לקשר מרפא ואוהב.

מטפל הוא מישהו שנוצר איתו קשר.
מהות הטיפול היא קודם כל הקשר שנוצר ולא רק הכלים בהם המטפל משתמש. הכלים הם חלק, הם יעילים, הם נפלאים, הם תוספת קסומה אך הם לא מהות הטיפול.

מטפל הוא מלווה דרך בדרכך הייחודית, במסע שלך, שכוללת את כולך.
מטפל הוא אוזן קשבת, הוא אבא, הוא אמא, הוא חבר, הוא חברה.
הוא נוכח איתך תמיד בדרכך לא משנה מה.
הוא מקבל אותך ללא תנאי, בדיוק כך.

קשרים אנושיים הם לרוב מורכבים.
יש אינטרסים, רצונות לא מודעים, צרכים הדדיים, פחדים, ציפיות, תלות.
לעומת זאת בקשר של מטפל מטופל יש הסכם ברור, ידוע, ופתוח על השולחן- ישנו תשלום כספי וזמן קצוב לכל פגישה –גבולות הטיפול.
גבולות אלו מונעים חריגה של הקשר הטיפולי לפסים אישיים, לא נקיים, אינטרסנטיים, מבלבלים או מניפולטיביים מצד המטפל.
באופן זה המטפל נשאר במקום נקי עבורך, במסע שלך, כאשר האינטרס היחיד שלו הוא לטפל בך ולהיות שם עבורך, באש ובמים ולא לוותר עליך!

מטפל הוא אדם שהוכשר לכך במסלול ארוך, במשך שנים רבות של לימודים תיאורטיים ומעשיים על מנת שיכול להיות בשבילך ברמה הכי עמוקה, ברגעים הכי קשים, בצורה מכילה, עדינה, מדוייקת, אחראית ומכבדת.

כל מטפל הוא בן אדם ויכול כמובן לטעות אך מטפל טוב ואחראי עובר הדרכות באופן רציף לאורך כל חייו על מנת להשתפר, ללמוד ולהיות מקצועי ורגיש ככל האפשר עבורך וכדי שיוכל להתנהל בצורה זהירה עם עולם הנפש המופלא שלך.

כך הטיפול רווי בקסמים שמתרחשים לאורך זמן עוד ועוד…..

ב- 2.5 "נפגשים בלי מסכות" , 18:30-21:30
ראול ולנברג 6,  רמת החייל
הרשמה מוקדמת ב-80 שקלים עד ה- 25.4
הרשמה כאן

שחר פישלר
"להיות נוכח על במת חיי"
0547299474
Bpresent.co.il

אינטימיות. הגשר לעצמי ולאחר

אינטימיות היא מילה עם קונוטציות שונות ומשונות.
היא מחברת אותנו למרכיב חיוני ביחסים רומנטיים,  היא מחברת אותנו ליכולת שלנו להיות פגיעים, כנים ואמיתיים בכל מערכות היחסים שלנו- בזוגיות, במשפחה ועם חברינו הקרובים.

קיים הקשר קרוב הרבה יותר של אינטימיות. האינטימיות שלנו עם עצמנו.
הכוונה אינה רק בהקשר המיני והמקובל של עינוג עצמי, בשלל צורותיו, שמהווה נושא בפני עצמו, סביבו קיימות שלל התניות חברתיות וגם מרכיב אשם חברתי כבד- במיוחד בקרב נשים, ושאלת מתן הלגיטימציה או האי לגיטימציה למיניות שלנו, כאשר אינה באה לידי ביטוי בהקשר זוגי.

אני רוצה לדבר על הקשר אחר של אינטימיות.
אני רוצה לדבר אתכם על אינטימיות עם עצמנו, במובנה הפשוט והעמוק ביותר –מערכת היחסים הרגשית שלנו עם עצמנו.

מה הכוונה של מערכת יחסים עם עצמנו?

לפני שאנחנו יוצאים לעולם שבחוץ ויוצרים קשרים עם בני האדם בו, אנחנו יוצרים קודם כל קשר עם עצמנו. הקשר "ביני" לבין "עצמי".

אבל כיצד ייתכן שקיים קשר ביני לבין עצמי? הרי אני רק אחד.

מתי שהוא, שהיינו ילדים קטנים מאוד, יצרנו פיצול פנימי כדי לשרוד.
יצרנו זהות "מזויפת" לה קראנו *עצמי*.
בהתחלה היה רק *אני* אחד שמאוחד עם הכל.
ילד קטן הרי לא יודע שיש "אני" ו"אחר". הוא לעולם לא חושב- "הנה *אמא* באה להניק *אותי* בחלב ו*אני* מבסוט!".
מבחינת התינוק כל החוויה שחווה היא ה*אני* שלו- יש רעב או יש שובע.
יש קור או חום. נעים או לא נעים.
אני זה התינוק שנושם או בוכה, אני זה השד שממנו החלב יוצא, אני זה מי שיונק את החלב, אני זאת הרוח הקרה מבחוץ, אני זה הקור, אני זה האיש שמסתכל עליי ברחוב. הכל זה אני.

מתי שהוא התינוק יוצר את ה*עצמי* כדי לשרוד. עליו לתקשר ולהתנהל בחברה בה הוא חי. עליו להתאים את התנהגותו לאימא כדי לשרוד אחרת אולי לא יקבל אהבה, מזון או שינה. הוא לומד מייד שעליו לחייך כדי לקבל תגובה אמפאתית או להיות בשקט כדי שאבא לא יצעק וכדומה. התינוק מפצל את עצמו לשניים *אני* ו* עצמי*.
ה*עצמי* הוא האני החברתי הניתן לשינוי והתאמה אשר חייב לציית ל*אני* כדי להתאים עצמו לסיטואציה וכדי לשרוד כישות חברתית. כל שיפוט על עצמי הוא הדרך ל"חינוך".

לדוגמא: אני טוב, אני רע, אני אוהב את אימא (אני טוב), אני שונא את אימא (אני רע), אני אוהב את עצמי, אני שונא את עצמי. בגילאים מבוגרים יותר אנו משכללים את האני – אני מאמין בעצמי או אני לא מאמין בעצמי, אני חסר ערך, אני מדהים, אני מבריק, אני טיפש, אני עצלן או אני חרוץ.

בהתאם להזנה ההורית שקבלנו בילדות, מתפתחת מערכת היחסים של ה*אני* עם ה*עצמי*. ככל שקבלנו אהבה וחום בינקות ויחס מותאם יותר לצרכים שלנו, כך מערכת היחסים בין אני לעצמי תהיה טובה יותר.
במצבים של חוסר התאמה או חוסר תפקוד משפחתי תתקיים מערכת יחסים גרועה ביני לבין עצמי שיכולה להגיע למצבים נפשיים קשים.
ה*אני* שופט, מבקר, רודה ומפעיל על *העצמי* טקטיקות שונות של אלימות וטרור עד חוסר תפקוד. כל זאת במטרה טובה כמובן, לעזור ל*עצמי* לשרוד ולהתאים את עצמו למצב.

ה*אני* מתוכנת למנגנון הישרדותי מזמן הינקות, בה הדרך היחידה לדאוג להישרדותו של הפרט הייתה באמצעות שינוי ה*עצמי* על ידי אלימות, ביקורת וטרור נפשי.
אלו נבעו מהזנחה הורית או יחס אמביוולנטי ולא עקבי של ההורים לתינוק שהכריח היווצרותו של *אני* ביקורתי, אלים ומניפולטיבי (מקרבן) ו*עצמי* סופג (קורבן).
מנגנון מושלם שמותאם בצורה מושלמת להישרדות הילד באקלים של מלחמה בינקות אך מונע תפקוד תקין בסביבה נורמטיבית בבגרות.

קיומו של *אני* כזה יכול לגרום לדיכאון – *אני* אפס, *אני* לא סובל את עצמי, *אני* שונא את החיים שלי, הכול היה רע הכול רע והכול יהיה רע, אין תקווה, למה להתאמץ? בסוף *אני* אפול.
זוהי למידה של חוסר אונים נרכש מחוויות קדומות, וזוהי הייתה דרכו לשרוד בעבר.

קיומו של *אני* כזה יכול לגרום לחרדה- *אני* לא אצליח, *אני* כשלון ובטח אכשל, *אני* לא יודע איך עושים את זה, *אני* חסר אונים וכדומה.

במקרים קיצוניים קיומו של *אני* אומלל כזה יכול לגרום לקרע של ממש, פיצול מוחלט עד מצב של סכיזופרניה (שסע בין חלקי הנפש) או דיסוציאציה (הפרעת נתק\ זהות מפוצלת).

לכאורה המצב עגום ומייאש ובכלל דברנו על אינטימיות. מה הקשר?

החדשות הטובות הן שאין הכרח לרפא את מערכת היחסים הכאובה הזו ביני לבין עצמי.הרי כפי שאמרנו בהתחלה אחד מהם אינו אמיתי.

ה*עצמי* הוא רק כלי תקשורת חברתית, מטרתו הבלעדית היא יציאה לעולם. אפשר לדמות זאת לדף הפייסבוק שלי. תארו מצב מדומיין בו אקיים מערכת יחסים ביני לבין הדף פייסבוק שלי ואאמין שהדמות הפייסבוקית שלי היא עצמי.

אוכל לשנוא את האני הפייסבוקי שלי או לאהוב אותו, להאמין בו או לזלזל בו. כך או כך הוא רק דף פייס בוק. הוא לא קיים באמת.

אותו דבר לגבי כל שיפוט או ביקורת של *אני* ב*עצמי*.
אני שונא את עצמי – הרי אין באמת עצמי יש רק אני ששונא דמות דמיונית.
אני לא מאמין בעצמי – אין אף אחד להאמין בו או לא להאמין בו. יש רק אני אחד שמנהל דו שיח מדומיין עם עצמו.

איך כל זה קשור לאינטימיות?

אינטימיות קשורה לסליחה ברמת הכי עמוקה שיש.
לא לסלוח על מה שקרה לי או על מה שעשו לי. לא.
סליחה אמיתית היא ההבנה העמוקה שמה שחשבתי שקרה בעצם לא קרה.
הכוונה היא שאין לי על מה לסלוח. כי מדובר רק באי הבנה.

לדוג: אני כועס על הילד שגנב לי את העיפרון שהייתי בכיתה א'.
סליחה היא לא לסלוח לו על כך שגנב לי את העיפרון, סליחה אמיתית היא ההבנה שהוא בכלל לא גנב לי את העיפרון אלא רק שחק אותו ושכח להחזיר לי ורק הפרשנות שלי הייתה שגויה.

סליחה אמיתית תקרה ברגע שההבנה שלי תיפול.
ההבנה העמוקה שאני אפילו לא יכול לסלוח לעצמי כי אין עצמי שאוכל לסלוח לו, יש רק אני.
ברגע שאין פיצול, כשהקצוות מתאחדים, יש רגע מופלא של אינטימיות קסומה. אינטימיות של זה. של חוויה אחת. לא מפוצלת. מאוחדת. פתאום יש רק רגע אחד וכל מה שקורה בו הוא חלק מאותו שלם.

בין אם אנו בזוגיות או לא. לבד או עם אנשים. ברגע שפשוט נהיה עם החוויה בלי הפיצול המדומיין בראש שלנו נחווה אינטימיות שלא ניתן לדמיין. אחדות אמיתית עם הלב ועם החיים עצמם. ניתן לוותר על מערכת היחסים שלי עם עצמי ובתמורה לזכות באינטימיות נפלאה.

איך אוכל להיות באינטימיות עם בת זוגתי אם יש לי אמונה שאני ועצמי נפרדים? שאני והיא נפרדים? מערכת יחסים מורכבת ומסובכת של 4 דמויות מדומיינות – אני, עצמי, היא, עצמה. ולפעמים בתוך כל אחד מאיתנו יש עשרות פיצולים שונים שמתקיימים במקביל…..כל אלו חונקים כל הזדמנות לאינטימיות אמיתית.

ברגע שאני לא מפצל את עצמי מעצמי ולא אותה ממני, אני חווה אינטימיות. אהבה ללא תנאי. אני מאוחד לחלוטין במציאות. איתה או בלעדיה. אינטימיות היא מצב שאפילו לא קשור ממש לאחר. היא היכולת שלי להיות פה במלואי. נוכח. נותן לכל מה שקורה להיות. ואז ההפרדות נעלמות. נשארת רק אינטימיות טהורה.

אפשרו לעצמכם אינטימיות, מערכות יחסים מספקות ומרחב של אהבה ללא תנאי.
מוזמנים להירשם לסדנה "נפגשים בלי מסכות".
21.12.17 יום חמישי  19-22 , בביג בן קפה – היצירה 22 קומה 1 רמת גן.  
כל הפרטים בלחיצה כאן. לתשלום מיידי לחצ\י כאן.
**מספר המקומות מוגבל כדי ליצור תהליך אינטימי בקבוצה**

אשמח להיפגש אתכם באינטימיות 🙂

שחר פישלר
"מביקורת עצמית לעוצמה פנימית"
מטפל מוסמך בפסיכודרמה ומנחה קבוצות
פייס: לחצ\י כאן.
טלפון: 0547299474
אתר: לחצ\י כאן.

למה יש לי קונפליקט פנימי?

למה יש לנו קונפליקט פנימי?
מהו קונפליקט פנימי ואיך ניתן לחיות עם עצמינו בשלום?

פעמים רבות בגלל פחדים, חששות או חוסר סיפוק, מתעורר לו בתוכנו קול מבקר, שופט כמו:
"למה אתה מבזבז את הזמן? אתה צריך לעשות את זה ! " או
"הנה פספסת את ההזדמנות שלך, פחדנית! "

לפעמים הקול הזה רוצה לתמוך בנו!
" אני מסוגל! ", "אני מאמינה בעצמי" ," יהיה טוב", "לא נורא, אני מדהימה בכל מקרה"

באותם רגעים יש לנו, כביכול,שני רצונות מתנגשים. אנחנו מחלקים את עצמינו לשניים:
הרצון לפעול באופן מסויים והמעצור שמונע מאתנו לפעול כך.inner-conflict

לדוג: " אני רוצה להאמין בעצמי".

אני מחלק את עצמי לשניים: ה*אני*שרוצה להאמין ב*עצמי*. ו*העצמי* ש*האני* לא מאמין בו בינתיים.
האם יתכן באמת שיש שניים? איזה
מין משפט מוזר! "אני רוצה להאמין בעצמי "!
הרי אני רק אחד, לא?
אחד מהם הרי חייב להיות שקרי!!

לעצמי לא אכפת אם *אני* מאמין בו או לא, אם ה*אני* אוהב אותו או לא. כך או כך העצמי נשאר עצמי.

הקונפליקט הפנימי נובע מכך ששתי תפיסות מדומיינות על עצמינו, מחשבות איתן אנו מזוהים מדי בתור *אני*, מספרות לנו סיפורים על עצמינו.
סיפורים שבינם לבין המציאות ,לעתים קרובות, אין שום קשר.
מחשבות שנתפשנו אליהם ונצמדנו אליהם ויצרנו מהם *אני* בילדות, מתוך סבל או מצוקה או חינוך או שלל אמונות וסיפורים שהאמנו בהם מתוך תמימות.

מי אני בלי סיפור? בלי פיצול? כאשר אני הופך לאדם שלם? שהעצמי פשוט נשאר עצמי?
שאני חי בעולם כאשר אני מאוחד, בהיר, צלול ואין מאבק של *אני* ב*עצמי*?

אשמח ללוות אותך בדרך בה תגלה את האושר הטבעי שמתגלה, כאשר עצמי פשוט נשאר עצמי.

שחר פישלר
"להיות נוכח על במת חיי"
0547299474

זהו ? זה הכל?

האם זהו? זה הכל?
זה כל מה שמגיע לנו?
בשביל זה באנו לעולם?
לקום בבוקר. להכנס לאוטו. לנסוע ל*עבודה*. לחזור מהעבודה. פקק. לאכול משהו. לקלח את הילדים. טלויזיה. לשלם חשבונות. לנוח קצת בשבת. ללכת פעמיים בשבוע לחדר כושר. לרוץ קצת. בירה. להתלונן על המציאות. ללכת לישון.
איך החיים? ואללה אני לא מתלונן. ו*הגלגל* ממשיך…

האם אני חש התלהבות מחיי או שהחיים עוברים לידי?
האם אני חי בשגרה מעייפת בה כל יום דומה לקודמו?
האם אני מרגיש שאני חיי את החיים שלי או שהחיים שלי חיים אותי?
כמה רגעי שמחה יש לי ביום?
מתי בפעם האחרונה הסתכלתי לשמיים? ישבתי מתחת לעץ? נהניתי מללטף חיה? ניהלתי שיחה אינטימית עם אדם קרוב?
מתי חוויתי מתוכי אושר לא מתוכנן שהתפרץ לו לפתע מבפנים, ללא תכנון ופשוט שמחתי על כך שאני חי?
מתי פעם אחרונה הלכתי ברחוב ראיתי ספסל\פסל וממש כמו ילד, טפסתי עליו סתם כך כי בא לי, בלי להיות מוטרד ממה הם יגידו?
מתי *באמת* נתתי לילד שבתוכי, לשחק ולהשתובב לו, סתם כך?

מגיע לנו.
לחיות במלאות.
להיזכר מי אנחנו.
להתגלות מחדש.
בכל אחד מאתנו יש מקור בלתי נדלה של חיות, חיוניות, יצירתיות, ספונטניות ומשחקיות שרק מבקש להתממש, להתגלם, ליצור ולשחק !!
הילד המדוכא בתוכנו עוד פעיל, ממתין בסבלנות שניתן לו ביטוי. הוא מחכה להתגלות ולשחק עם החיים. דרכו נתחבר לחיים. לרגשות. לאהבה. למהות שלנו. לשמחה שאין לה סיבה.

לא צריך לטוס להוואי או להמתין לחופשה השנתית בשביל להרגיש חי.
מספיק לתת למקור החיות הזה להוביל אותנו בכל רגע. לתת למשחקיות לצאת כאן ועכשיו. לתת לחיים שאנחנו מקום. לנשום את החיים לקרבנו.

אז אם אתם רוצים להיזכר מי אתם ולחיות במלאות, ובתוככם אתם יודעים שמחר לעולם לא יגיע כי הרגע היחיד שקיים הוא עכשיו!
תנו לעצמכם הזדמנות להיזכר, מוזמנים בחום ליצור איתי קשר:)

שחר פישלר
"להיות נוכח על במת חיי"
טיפול רגשי חוויתי פרטני\קבוצתי
0547299474man-routine-people-icon-sign-22242844

להיות בקהילה או לא להיות?

community_people
בעידן של פעם
אנשים חיו בקהילות חזקות. לעתים הם רצו להבין מי הם בכלל כאינדיבידואלים. הם היו חנוקים מהקהילה ולפעמים רק רצו להשתחרר קצת. בקהילות שונות, במזרח למשל, זה עדיין ככה. הקהילה מכתיבה לחלוטין את חיי הפרט.
נישואים תלויים באישור ההורים. לעתים מתקיימים שידוכים מאינטרסים של המשפחות המעורבות. לפעמים זהו כלי להרחבת העסק המשפחתי. השידוך מתבצע בגיל צעיר ביותר. האדם נולד בקהילה ולעולם לא משתחרר ממנה באמת. בחירותיו מוכתבות בהתאם לחוזק הקשרים בקהילה.
גם בארץ הקהילה החרדית היא דוגמא לקהילה סגורה שכוחה על הפרט גדול מאוד.
מדובר על השקפת עולם בה השלם גדול מסך חלקיו.

בחברה המערבית כיום אנחנו חיים בעידן האינדיבידואל. בעידן ה"אני". הרצון שלי. הצורך שלי. ההגשמה שלי. הקפטילזם מכתיב חיים של פרטים ולא בהכרח חיי קהילה.
אך כיום מתעורר לו צמא חדש, צמא לקהילה עוטפת ומחבקת. להיות חלק מ. להרגיש שייך.
לרוב אפילו המבנה המשפחתי מתקיים כיחידה בודדת ונפרדת. לפעמים חיי מאבק ללא תמיכה של קהילה בגידול הילדים וללא תמיכה רגשית של קהילה רחבה יותר שגדולה יותר מהאני.
כל פרט במשפחה עסוק גם הוא בביטוי עצמי ובהגשמה, לרוב על חשבון השקעה בקשרים חברתיים או בחיי קהילה שנדחקים אל השוליים.
הצמא מתבטא ברצון למצוא קבוצות השתייכות, תחביבים, קהילות שונות כמו קהילת ריצה, וועד ההורים השכונתי, מועצת העיר, וועד העובדים או קהילות לא רשמיות במקום העבודה.
הפייסבוק לכשעצמו נבנה ונתפס על הצמא הענק הזה שקיים אצלנו, משרת במידת מה גם הוא, את הצורך הזה.

בואו נתבונן לרגע בתופעת הפסטיבלים בארץ שמושכת אליה אלפי אנשים.
באופן מודע הפסטיבלים עונים על הרצון בחופש, הנאה, ביטוי עצמי, רוחניות ומודעות אך באופן לא מודע המניע החזק ביותר הוא הרצון להיות חלק מקהילה. להרגיש שייכות.

לכל אחת מצורות החיים האלו יש מחיר שאנחנו צריכים לשלם. יש מתח בין הרצון להיות יחיד, שונה, נפרד ולהגשים את עצמי מצד שני יש את הצמא לחיים בקהילה עוטפת ותומכת. הרצון להרגיש שייכות.

נרצה או לא, אנחנו חיות חברתיות.
כל אחד מאיתנו חי בקהילות רבות מבחירה או בעל כורחו.
אני למשל חי בקהילת בני האדם, קהילת הישראלים, קהילת היהודים, קהילת הרמת גנים, קהילת המשפחה, קהילת בני 30+, קהילת שוכרי הדירות, קהילת המטפלים, קהילת המטפסים, קהילת השחקנים, קהילת הפייסבוקיסטים ועוד…
השאלה היא עד כמה הקהילות האלו משרתות את הצורך העמוק שלי? עד כמה אלו קהילות תומכות שגורמות לי להרגיש שייך? חלק מ?

האם אתם מרגישים יותר אינידיבידואלים או אנשי קהילה?

מה היחס שלכם לקהילות בחייכם?

אילו קהילות תומכות קיימות בחייכם? נותנות לכם משמעות? תחושת שייכות?

שחר פישלר
"להיות נוכח על במת חיי"
טיפול רגשי חוויתי פרטני\קבוצתי
0547299474

שהרגשות גואים

לפעמים הרגשות גואים ועולים. לפעמים הכעס והעצב מציפים את הגוף כולו! הדופק עולה, חום מצטבר בבטן וממש זורם לו בגל אדום לעבר הרגליים והיידים. האנרגיה עצומה, כבירה, אדירה!

המחשבות מתחילות לירות בקצב של תת מקלע- מחשבות שליליות , נגטיביות, ששונאות את המצב, שמתנגדות לרגע, שנלחמות במציאות, מחשבות שיפוטיות וביקורתיות מופיעות ונעלמות כמהירות הברק!
איזו תופעה נפלאה ומרגשת!

כמה חיות, כמה חיוניות, כמה עוצמה מופלאה יש בכעס! כמה אור ועומק אין סופי יש בעצב!

איזה כיף שמותר לי לתת לרגשות הללו להיות, לעלות ו"להשתלט" עליי! איזה כיף שהם מופיעים בדיוק כפי שהם בוחרים להופיע עכשיו!! איזה נפלא שמותר לי לתת למחשבות השליליות להופיע ולהתחפש לאמת ה"מוחלטת" באותו רגע! ואיזו נחישות עצומה יש בי שאני מאמין לכל אחת מהן ונותן להן להיות במרכז תשומת הלב שלי! מגיע להן בהחלט!

כמה מרגש להיות נוכח שם, ערני, שכל זה קורה. לא הייתי רוצה להפסיד אפילו רגע מזה…לא הייתי רוצה לפספס אפילו תחושה קטנטנה שמנסה להתחמק…זה כמו להפסיד את החלק הכי משמעותי בפאזל מורכב של סרט מתח!

איזה תענוג להרגיש את הזרימה בעורקים, את האנרגיה באיברי הגוף, את הרגשות הבלתי נשלטים, את המחשבות המתרוצצות! כמה רוך אני חש ברגע שאני פשוט ער להם, נותן להם להתבטא ובעיקר שם לב אליהם…. אלו החיים עצמם שעוברים דרכי כמו צונאמי ענק.

ואם בא לי להילחם בצונאמי, מותר לי ואני לא חייב לתת דין וחשבון אפילו לא לעצמי!
אבל שאני לא מנסה להרפות ולא מנסה להרגע ולא מנסה לשנות אפילו את הרצון לשנות… כי הרי מותר לי לכעוס, להתעצב ולמרוד! כאשר אני נותן לעצמי להיסחף בדרכו של זה…בלי לאבד את עצמי הכל יושב במקום.
הכל מושלם כפי שהוא. אני שם צופה בו. הכל משתנה כל רגע ויחד עם זאת שום דבר אמיתי לא זז….
———————————————————————————–
שחר פישלר טיפול רגשי חוויתי בפסיכודרמה –
"להיות נוכח על במת חיי"
טיפול פרטני בקליניקה ברמת גן בפסיכודרמה\מיינדפולנס
טיפול קבוצתי וסדנאות פסיכודרמה
shaharf81@gmail.com
0547299474