חלק א'

נכון, בדרך כלל שמדברים על מסע להודו מדברים על טיול אחרי צבא בגיל 22 למשך 8 חודשים, כמו רוב המטיילים הישראלים שפגשתי בהודו. אצלי המסע היה שלושה וחצי שבועות. אולי השבועות הכי אינטסיביים בחיי.

אז מה גרם לי בגיל 38 לצאת פתאום לטיול בהודו? טיפוס הרים.

לפני 4 שנים התאהבתי בהרים. האמת זה קרה עוד שהייתי ילד וטיילתי עם הוריי בסקוטלנד ואוסטריה. כבר אז הפציעה האהבה שלי להרים כאשר טיילנו בהרים ירוקים. ליד הבית ששכרנו בהרים, רעו כבשים ויעלים.
אבל רק בשנת 2015 קדחת הטיפוס התפרצה ממש כאשר טיילתי עם חבר בשוויץ.

הטרקים המדהימים לגובה של מעל 4 אלף מטר באוויר נקי וצלול, השקט והיופי הבלתי נתפס של ההרים המושלגים שמשתקפים באגם צלול כבדולח שמוקף כולו בירוק והכבשים הישנוניות שרועות באחו, הדביקו אותי בקדחת הטיפוס.

מאז התחלתי ללמוד טיפוס הרים חופשי ובולדר, טיפסתי במצוקים בטבע וטירקתי בדולמיטים באיטליה במסלולי ויה פרטה מטריפים במצוקים מדהימים ביופיים ועוצמתם.

ועכשיו החלטתי שבא לי טיול ארוך יותר והפעם בהימליה הקסומה של צפון הודו- חבל לה דאק.

טסתי ישירות מדלהי לעיר לה שמצויה בגובה 3500 מטר. הזהירו אותי ממחלת גבהים ולקחתי כדורי גובה שמסתבר עשו לי רע מאוד. במשך שלושה ימים הרגשתי חולשה וכאבי בטן שנבעו ,מסתבר, לא מהגובה אלא דווקא מכדורי הגובה שיעילים מאוד למי שזקוק להם ומזיקים בצורה קיצונית למי שלא….ועל זה אספר בהמשך.

בכל מקרה לאחר כמה ימי הסתגלות החלטתי לצאת עם הידידה מהארץ לטרק "קליל" שנקרא "בייבי טרק" על מנת להסתגל לגבהים בטיול לא מחייב של יומיים שלושה. התייעצנו בסוכנות ונאמר לנו שאין צורך במדריך כיוון שזה טיול קל להתמצאות ללא מכשולים מיוחדים.

אכן רוב הטיול לא היה מאתגר במיוחד אך בהודו כמו בהודו אין קליטה, אין אינטרנט והכי חשוב אין שום סימוני שבילים והאינטואציה (כמובן גם maps me), היא החברה הטובה ביותר של המטייל.

הטיול היה קסום. ברובו נתקלנו בנופים מדבריים שדומים לתמנע ומדבר יהודה בשילוב עם עוצמה מתפרצת של מצוקי ההימליה והרים מושלגים שמבצבצים מדי פעם מעבר לנוף המדברי.

בערבים ישנו בבתים של מקומיים בכפרים כמיטב המסורת. הלה דאקים הם אנשים מקסימים, אדיבים, יפים שחיים את הבודהיזם בדמם. הם צנועים, מכבדים ומארחים את אורחיהם באהבה ובכבוד רב. נהנים מעצם הנתינה. הם גרים בבתי בוץ גדולים ופשוטים עם מטבח מאובזר בכלים מסורתיים ומכינים אורז עם דאל או מומו שזה כיסוני ירקות ומוגדר כמאכל מקומי מסורתי מזין וטעים.

המקלחות הם מקלחות "באקט" – כלומר מתקלחים בחדר עם דלי של מים. לעיתים יש עבור ה"תיירים" דוד ידני בו ניתן למלא אפילו דלי של מים חמים. לעיתים קרובות אין חשמל בבתיהם אך האירוח חם ומחמם את הלב. את הארוחות מכינים בתנור אש עם עצים, הכל טרי. הירקות מגיעים מגינת הירק הפרטית שלהם והמים מגיעים מאין סוף הנהרות באיזור.

ביום השלישי החלטתי לצאת מוקדם לטרק כיוון שבאותו היום היתה הליכה מרובה והצטרפתי לבחורה צרפתייה חביבה בשם אגנס. באיזשהוא שלב פנינו לואדי לפי הסימון שחשבנו שראינו במפה. חבורה חביבה של כלבים ליוותה אותנו לאורך כל המסלול ואף נבחו לנו כאשר סטינו מהמסלול. הכלבלבים החמודים ממש המתינו לנו והראו לנו את הדרך. שמחנו כל כך שאנחנו בדרך לכפר הבא אך..מסתבר שטעינו – בסוף הירידה המפרכת גילינו שטח מדברי עצום ובו בסיסי צבא ענקיים.
הבנו שטעינו בדרך. ובגדול.

מסתבר שסטינו סטייה של 25 קילומטר מהמסלול והיה מאוחר מדי לחזור. המשכנו לבסיס והחיילים האדישים אפילו לא סובבו את הראש בעודנו צועדים לתוך הבסיס. עצרנו ג'יפ צבאי ושאלנו איפה הכפר הבא …הם אמרו לנו להמשיך לגבעה שלאחריה יש כביש ראשי וממנו נוכל לקחת טרמפים ואז חזרו לעיסוקיהם באדישות.
המשכנו עוד כשעה ללכת ומסתבר שההנחיות היו מעט שגויות- הגענו לקצה מצוק ענק ממנו אין שום דרך למטה. למטה געש לו נהר עצום וגילינו שאין שום גישה לכביש. כל מה שראינו זה רק נהר אימתני מתחתינו ועוד 3 בסיסי צבא ענקיים לרגלינו.

ניסינו לחפש דרך למטה לכביש וראינו שאין כזו. הדרך היחידה היא לחזור ללה או לעיר גדולה בהליכה בשביל רגלי גבוה למשך 60-70 קילומטר. מאוחר מדי בשביל זה….

עמדה בפנינו אפשרות אחרת- נוכל לחזור לבסיס הצבאי ולישון שם או למצוא איכשהוא דרך לכביש. אחרי חיפושים רבים מצאנו פירצה. ניתן לרדת במצוק של 20 מטר למקום שנמצא כ10 מטר מעל הכביש. הירידה תלולה מאוד. אבנים מידרדרות. ומלמעלה אין לנו אפשרות לראות את ההמשך. אין לנו מושג אם אחרי זה נתקע על מצוק נוסף ואם יש בכלל גישה לכביש מהנקודה אליה נגיע.

לקחנו הימור וירדנו בירידה מסוכנת ומפחידה. השתמשתי בכישורי הטיפוס שלי – הפעם ללא חבל. אגנס היתה לוחמת אמיצה מאין כמוה והצליחה לאט ובזהירות לרדת את הירידה הזו ללא פגע.

למזלנו היתה גישה לכביש מהנקודה אליה הגענו ולאחר ירידה של עוד 10 מטר הגענו לכביש בריאים ושלמים. משם לקחנו טרמפ לכפר הבא עם הודים חביבים מעיירה בשם ליקיר שאפילו מכירים חבר משותף שפגשנו שם בתחילת המסלול.

ההרפתקה המפחידה הזו היתה רק ההתחלה. ההרפקתה הפעוטה ביותר מתוך סדרת הרפתקאות בטרק ה"קליל" הבא של עמק המרקה. המשך יבוא…

חלק ב' :

אז מייד אחרי ההרפתקאה ב"בייבי טראק", חזרתי לעיירה LEH שהרגישה עכשיו ממש כמו בית. המארחים בגסט האוס שבו השארנו את התיקים ,GOMANG STUPA- שמחו על חזרתנו והביאו לנו תה מרענן. ביום לפני שהגעתי ל-,LEH עקב הטעות במסלול, יצא שהלכתי קרוב ל-40 קילומטרים ביום אחד והרגליים שלי היו עייפות מאוד.

באותו לילה ישנתי שינה ערבה ולקחתי לעצמי לאחר מכן יום מנוחה בעיירה – עשיתי כביסה במעין מכבסה מקומית ובצהריים הלכתי לאכול בCROSS ROADS- האגדית. כמו כל מסעדה כמעט ב- LEH התפריט מגוון ומכיל שפע מנות: החל מאוכל הודי מסורתי עד אוכל לה דאקי , טיבטי, סיני, תאילנדי וכמובן מטבח מערבי – המטבח האיטלקי, האמריקאי וכמובן, איך לא, אין ספור מנות ישראליות משובחות.

אחרי 4 ימים בהם אכלתי רק מומו ואורז עם דאל ומעין טרופיות מפוצצות סוכר ומזעזעות בטעמים זרחניים, החלטתי להזמין לארוחת צהריים אוכל של בית: לאפה עם שניצל. מנה משובחת ומשביעה להפליא.

במסעדה פגשתי 2 בחורים ישראליים בני 24 שחיפשו שותפים לטראק המפורסם "עמק המארקה". לפני כן ב-LEH פגשתי לא מעט אירופאים שהזמינו מראש טיול מאורגן עם מדריך, פורטר ושיירת סוסים שסוחבת להם את ציוד האוהלים והאוכל החם. אותם אירופאים התאכזבו מעט לגלות שלאחר שהוציאו כ- אלף דולר לטראק המרקה, הם גילו בסוכנויות המקומויות שניתן לבצע אותו לבד, ללא מדריך וללון בכפרים בדרך ב- Home Stay.

חבר משותף של שני הישראלים, שישב איתנו במסעדה, סיפר לנו שהוא עשה את הטראק לבד עם חברים ואין שום בעיה לעשות אותו.
החלטנו כבר למחרת בבוקר לצאת לטראק "עמק המרקה", לאחר ארגונים אחרונים.
הטראק התחיל במעט שיבושים: באותו יום כל הכספומטים בעיירה היו מושבתים ונאלצנו לבזבז מעל שעה ביום הטראק עצמו על חיפוש כספומטים, כיוון שכולם היו מרוקנים. נהג הג'יפ שהקצו לנו מהסוכנות של סונאם עבר כספומט, כספומט עד שלבסוף נמצא כספומט עם כסף, רחוק מאוד מהעיירה.

לגבי מזג האוויר בהרים: בסוכנות נאמר לנו שצפוי בפס שגובהו 5200 מטר, מזג אוויר קריר- הכי נמוך 13-15 מעלות. בעקרון היתה לי חולצה תרמית ו-2 פליזים, מעיל רוח מתקפל וזה היה אמור להספיק מעל ומעבר לטראק הזה באמצע אוגוסט. למרות זאת רציתי מאוד לקנות HARD SHELL באחת החנויות ב-LEH אך כיוון שלא הייתי יכול להוציא כסף יצאתי לטראק ללא מעיל.

לאחר נסיעה של 3-4 שעות בג'יפ, הגענו מעט מאוחר מדי לתחילת הטראק ב- SKYU, התיישבנו לצד הדרך במעין ביתן של מאמות שמכינות תה ומרק. הזמנו מרק מקומי שאמור להיות טעים מאוד ומעולם לא הזמנו אותו לפני כן…מיותר לציין שבסופו של דבר לא יצא לנו לאכול את המרק.
כמה דקות לאחר שהתיישבנו רעבים ומתרגשים לקראת הטרק נשמעו צעקות רמות של המאמות: " אתם חייבים לצאת מכאן ולטפס למעלה!! שטפון!! שטפון!! "

נעלנו נעליים במהרה וטיפסנו לכיוון המנזר. לא הבנו על מה הרעש וההמולה?! הנחל היה צר וקל למעבר ופשוט התחיל לזרום בתוכו מעט בוץ. החברים הדליקו סיגריה ונשארו לצפות. בשלב מסויים ירדנו למטה ואנחנו רואים את כל הצוות בהיסטריה מתחיל לפנות את המבנה מכל הסירים, השטיחים והמחצלות. עזרנו להם לפנות את הדברים ופתאום מישהו צעק מלמטה באנגלית – תעברו מהר לצד השני של הנהר!!!

האירופאים היו זריזים, חכמים ואדישים פחות מאיתנו. בעודנו הולכים בעצלתיים לכיוון הנהר האירופאים כבר עברו ביעף לצד השני.
לפתע פתאום ראינו גל עצום במעלה הנהר מתקרב אלינו. עלינו מהר למעלה ולמזלי יצא לי לצלם את זה: מפולת בוץ חיה שמקורה בגשמים שהיו למעלה וסחפו את האדמה. גל בוץ אימתני שטף את הנהר ואת האדמה וכמעט שטף את הבית של המקומיים. למזלם הגל לא הגיע לביתם והוא נשאר על תילו יציב ונקי. אך לצערנו הרב, אנחנו נתקענו בצד הלא נכון של הנהר כיוון שהנחל החביב והקטן התחלף בנהר בוץ אימתני (מצורפות תמונות וסרטונים).

נשארנו לישון בעיירה ליד. בבוקר לאחר מכן שאלנו את עצמינו – מה הלאה ? האם נחזור ל- LEH?
כמובן שלא! שאלנו מדריך מקומי והוא אמר לנו שראה חבר'ה רוסים קשוחים, עוברים את נהר הבוץ לאחר שהורידו מכנסיים נעליים וגרביים בעודם יחפים. ואמר לנו :" זה קשה אך בהחלט אפשרי"
אמרנו לעצמינו- יאללה נלך על זה! הורדנו מכנסיים ונעליים והתחלנו לחצות את נהר הבוץ. מיותר לציין שזו הייתה חוויה לא נעימה כלל וכלל.

הבוץ הגיע לנו כמעט עד לבטן. בגלל השמש החזקה בבוקר הבוץ התקשה וההליכה היתה קשה מאוד. לקח לנו כחצי שעה לחצות את נהר הבוץ. הנהר היה מלא באבנים חדות וחותכות ובעודנו הולכים יחפים בביצת הבוץ הטובענית הזו, היינו צריכים להיזהר לא ליפול ולהתמלא בוץ ויותר גרוע מכך, עלינו להמנע מלמלא את התיקים עם כל הציוד בבוץ סמיך.

ההליכה היתה כואבת ומתישה ובסופה סיימנו את המעבר עם חתכים מדממים מכפות רגלינו. כואבים אך מרוצים. החלק הקשה מאחורינו. האמנם?!?

"טרק עמק המרקה הנה אנחנו באים" וכמובן זו היתה רק ההתחלה ובאותו רגע לא ידעתי אילו הרפתקאות עוד צפויות לנו – המשך יבוא בחלק 3 🙂

חלק ג' :

אז אחרי שעברנו את נהר הבוץ המשכנו במסע ארוך אך לא קשה במיוחד של 21 קילומטר בעמק עצמו מSKYU ל- MARKHA. נופי מדבר יפים ונחלים לרוב. באותו יום עלינו כ-400 מטר בגובה. בדרך ראינו לא מעט שיירות חמורים וסוסים עם ציוד. הן ליוו קבוצות מטיילים מאורגנות יותר.

בערב הגענו למרקה ופה גילינו שהמקומות אירוח בכפר שונים מאוד ממה שהתרגלנו אליו בבייבי טראק. ה-HOME STAY מאוד מוזנחים, אפלים ולא נעימים. יש תורות למשפחות בכפר מי יארח את המטיילים והמחיר אחיד תמיד. לא הסכמנו להכנס למקום שנראה כמו בית קבורה יותר מאשר בית אירוח. חיפשנו באיזור ולבסוף מצאנו מקום לינה קצת יותר אנושי. כמובן ללא מקלחות\מים או חשמל. באופן כללי תנאי לינה במארקה גרועים הרבה יותר.

ביום הבא יצאנו מ- מארקה לעבר HANKAR. ביום זה ההליכה היא רק 10 קילומטר אך ההליכה קשה יותר. ברוב הנהרות יש גשרים מאולתרים מטים ליפול דרכם ניתן לחצות את הנהר אך באמצע הדרך היינו צריכים לעבור בתוך נהר רחב, עמוק ודי סוער. המים היו קפואים והגיעו לנו עד מעל לברכיים. עברנו את הנהר בעודנו מתנגדים לזרם שניסה לסחוף אותנו. למזלנו עקבנו אחרי נתיב חצייה של פורטר מנוסה. שניים מהחבר'ה בחבורה שלנו בחרו לעבור בנתיב אחר וקשה יותר ונלכדו זמן רב בחציית הנהר.

לבסוף הגענו ל-האנקר עייפים אך מרוצים. בית האירוח ליד המנזר שם גם היה במצב מזעזע, וחדר השינה היה נראה כאורוות סוסים. חיפשנו באיזור בית אירוח במצב טוב יותר ולבסוף מצאנו בית אירוח נעים ומשודרג, אולי בית האירוח עם האוכל הטוב ביותר. הגענו כבר לגובה 4000 מטר ומחר צפוי לנו יום קשה במיוחד. מחר נעלה לבייס קאמפ ונגיע ביום אחד לגובה של 4800 מטר.
כיוון שידענו שאנחנו הולכים לטפס ביום למחרת גובה רב, לקחנו כדורים למניעת מחלת גבהים. לקחתי חצי כדור בבוקר ובערב כדי להתכונן למסע הצפוי לנו מחר.

לרוע מזלנו כל אותו הלילה ובבוקר כשהתעוררנו היו גשמים חזקים. ובנוסף, התעוררתי בבוקר שאחרי, עם ראייה מטושטשת לחלוטין. חשבתי שזה קשור לכך שישנתי לא הכי טוב ואולי עוד לא התעוררתי ממש. שטפתי פנים והראייה שלי נשארה מטושטשת. התחלתי להלחץ. הבנתי שבמצב כזה אני לא יוצא לטרק. החברים ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שזה בטח יעבור תוך שעה שעתיים ואז נצא.

המשפחה בבית האירוח ומדריך מקומי ששהה בביתם אמרו לי שלא ניתן לחזור לכפר הקודם. בגלל הגשמים הנהר מוצף ולא ניתן לעבור אותו. בנוסף, האופצייה לעלות לפסגה גם מסוכנת כיוון שירדו גשמים ושלגים ויש סכנה למפולות שלגים ושטפונות בנחלים.

המצב לא השתפר כלל ואני לא הבנתי מה קורה. הראייה שלי היתה מעורפלת לחלוטין ולא ראיתי שום דבר מולי מלבד צללים מטושטשים. פחדתי שאולי יש לי מחלת גבהים קשה ואני צריך לחזור. חשבתי לעצמי שלא סביר שיש לי מחלת גבהים כיוון שעלינו גובה לא רב לאורך כמה ימים. היה נראה לי שזה קשור לכדורי גובה. החברים קראו את העלון לצרכן ומסתבר שאכן יש תופעת לוואי נדירה של קוצר ראייה זמני. נרגעתי מעט. עברו כמה שעות והמצב לא השתפר. החברים רצו לחכות איתי עד שהרגשתי תשתפר.

ה"ידידה" שטיילתי איתה מהארץ אמרה לשני הישראלים שטיילנו איתם שהיא תחכה איתי בכפר והם יכולים להמשיך את הטראק בלעדינו. באותו רגע חשבתי שההצעה הזו מהווה מחווה שלה, עבורי ועבורם. לאחר מכן גיליתי שטעיתי.

בקשתי מהחברים שיצרו קשר עם חברת הביטוח שלי כשיסיימו את הטראק. שני הישראלים יצאו לדרכם ואני נשארתי עם "דריה" (שם בדוי).
הגיע ערב ומצב הראייה לא השתפר. הרגשתי חוסר אונים. אני באמצע שום מקום. עיוור. לבד עם דריה. אין אינטרנט. אין טלפונים. אין רשת סלולרית. אין לי שום דרך לקרוא לחילוץ או עזרה.

מתוך חוסר האונים והלחץ התכנסתי בתוך עצמי והלכתי למיטה, שקוע בעצמי.

פתאום משום מקום, בעודי בחדר מנסה להרגע, דריה באה לחדר והתחילה לצרוח עליי ולרדות בי שאני אגואיסט והורס לה את הטיול כי בגללי היא תקועה באמצע שום מקום בכפר שהיא שונאת. אמרה לי שאני אגואיסט שחושב רק על עצמו ואני לא מעריך את זה שהיא נשארה איתי ומבזבזת את הזמן שלה בלי לדעת אם נמשיך ואני ממש מגעיל שאני לא מבטיח לה שלפחות אנסה להמשיך את הטרק לפסגה מחר.

הייתי בהלם! לעתים רק ברגעי משבר בחיים מגלים מי הם חבריך ומי הם אויבך.

גיליתי שידידה שלי זה שנים רבות היא למעשה אדם אגוצנטרי, מתאכזר ורעיל. עניתי לה שאני לא מוכן לקבל את הרעל שלה שמופנה כלפיי בלי סיבה ושהיא האדם האגוצנטרי פה ואני לא מצליח להבין איך ייתכן שבמצב כזה, בזמן שאני עיוור ומכונס בעצמי, במקום לתמוך או אפילו רק לתת לי מרחב, היא תוקפת אותי ומשליכה עליי רעל.

לאחר מכן היא יצאה מהחדר, מצאה מטיילים אחרים והחליטה להמשיך עמם את הטרק, בעודה משאירה אותי לבד בכפר.
לא ידעתי מה לעשות. הגשמים המשיכו. לא נותר לי אלא להמתין. שהיתי בכפר עוד יומיים נוספים. ובהדרגה מצב הראייה השתפר. לאחר שלושה ימים ששהיתי בכפר הראייה חזרה והחלטתי להמשיך את הטרק. נשארו רק יומיים הליכה לטרק.

חשבתי לעצמי שהאופציה הזו עדיפה על פני חזרה של 50 קילומטר תוך חציית נהר סוער שאולי בכלל לא ניתן לחצות בגלל הגשמים…
הבעיה היא שמסוכן מאוד לטרק לבד ובאותה עת לא הגיעו מטיילים חדשים לבית האירוח.

למזלי ריזדין, הבן של המשפחה, בחור משכיל בן 20, שלומד הנדסה ובדיוק היה בבית בחופשת סמסטר הציע לי את עזרתו בטיפוס לפסגה תמורת תשלום. כמובן שהסכמתי בשמחה. כמו רוב הלאדקים שפגשתי, מדובר בבן אדם מדהים, טוב לב ששמח לעזור. לכל אורך הטראק הוא עזר לא רק לי אלא לכל מטייל שפגש וכל הזמן היה עסוק בלחפש איפה עוד הוא יכול לתת ולהעניק מעצמו.

בבוקר שלמחרת, יצאתי לטראק מאנקאר ל- NIMALING CAMP, שהוא הבייס קאמפ בגובה 4800 מטר לפני הטיפוס לפס.
מזג האויר היה יפה ונעים. הטיפוס היה קשוח מאוד (800 מטר של טיפוס ביום אחד) אך הנופים שהתגלו לי היו מדהימים ביופיים. הרים משולגים. נחלים. אגם צלול כבדולח עם בודהה והשתקפות ההרים.

כשעה וחצי לפני שהגענו לבייס קאמפ של נימלינג, התחיל לרדת גשם ונהיה קר מאוד. פתאום התחילה סופת שלגים והטמפ צנחו מהר מאוד למינוס 13 מעלות. להזכירכם שבתחילת הטיול נאמר לי בשלוש סוכנויות שונות שהטמפ' המינימלית בטראק היא כ- 14 מעלות. הייתי לבוש רק בחולצה תרמית, פליז דק ופליז עבה. למזלי היה לי בתיק מעיל רוח דקיק מתקפל שחסם את המים מלחדור את הבגדים. קפאתי מקור עז והרגשתי כאבים בחזה ושאני משתנק מרוב קור.

למזלי ריזדין הוביל את הדרך, אחרת לא היה לי סיכוי לבדי. כל מה שראיתי זה גושי קרח, ערפל, שלג וגשם…לרגעים הרגשתי שאני באיסלנד ולא בטרק קיצי בהודו.

לצידנו ראיתי את חבורת המטיילים הספרדית המאובזרת והמאורגנת עם חמורים וסוסים. יצא לי לפגוש אותם מספר פעמים במהלך הטיול. הם היו מאובזרים בציוד טיולים מתוקתק ומעילי hard shell שכל כך רציתי לרכוש לפני תחילת הטרק הזה…

לבסוף מהאפלה הגיחו מספר אוהלים – הגענו לנימלינג. מייד נכנסתי לאוהל גדול של חדר האוכל. והפלא ופלא את מי אני פוגש שם? את דריה. לא הבנתי איך היא עדיין שם אם היא יצאה לטרק יומיים לפניי….

בכל מקרה, כאשר דריה קראה בשמי וניסתה לפתוח שיחה, התעלמתי מקיומה. בלילה אף ניסתה שוב לפנות אליי והציעה שנישן באותו אוהל כדי שנוכל להתחמם ולשרוד את הלילה. מיותר לציין שהעדפתי לקחת את הסיכון שלא אשרוד אותו.

באוהל אירוח, שתיתי אין ספור כוסות של תה מנטה חם כדי להפשיר. גם באוהל שלי היה קפוא ביותר. בזמן ההמתנה לארוחת ערב, הוקצה לי בדומה לאוהלים צבאיים, אוהל צהוב וחביב וחשבתי שיהיה נחמד בינתיים להתחמם באוהל. באוהל היו 3 שמיכות צמר ולאחר שהתכסיתי בכולן עדיין קפאתי מקור. בקשתי מהמארגנים עוד ועוד שמיכות כי סבלתי מקור ובסוף הייתי באוהל עם 7 (!!) שמיכות צמר ועדיין קפאתי מקור. כפות הרגליים וכפות הידיים קפאו וכך גם הפנים.

כאשר הגיע זמן ארוחת הערב, רידזין החביב עזר והגיש אוכל לכל המטיילים לאחר שעזר גם להכין את ארוחת הערב. הארוחה היתה טעימה ומנחמת. לאחר ארוחת הערב ריזדין נגש אליי והציע לי דלי של מים חמים למקלחת. מבנה ה"מקלחת" הוא מבנה מרוחק מחוץ למתחם האוהלים כ-5 דקות הליכה בסופת שלגים. לא דמיינתי אפילו לעשות מקלחת בכפור שכזה. בטח לא מקלחת עם דלי. ויתרתי על התענוג המפוקפק.

הלכתי לישון והתכסיתי ב-7 שמיכות. כפות הרגליים קפאו. לבסוף מצאתי בתיק זוג גרביים יבשות והכאבים בכפות הרגליים חדלו. כובד השמיכות היה כזה גדול שלא הייתי יכול לזוז כמעט או להתהפך וכיסיתי גם את הראש. היה חמים ונעים אך מחניק מאוד ולא הצלחתי לנשום. כל פעם שהזזתי לשנייה את השמיכות מהראש כדי לקחת אויר קפאו לי הפנים. כל הלילה ישנתי מעין שינת סבל טרופה.

ב-5 בבוקר התעוררתי סופית ורציתי לשירותים. נזכרתי שהשירותים במרחק רב מהמחנה והכפור בשעות הללו בשיאו. לבסוף לא נותרה ברירה והסרתי את השמיכות מעליי וקור התחיל לחדור את העצמות בעודי לובש בחזרה את הפליז הרטוב שעדיין לא הספיק להתייבש. הייתי מיובש מהלילה ורציתי לשתות מבקבוק המים שלי אך גיליתי לדאבוני שהמים בבקבוק הפכו לגוש של קרח.

קמתי לבסוף מהמיטה עייף, קפוא וכאוב אך למזלי לאחר כמה שעות התגלה לו יום שמש יפיפיה. השקט שאחרי הסערה. הכל לבן מסביב והחלטתי שאטפס לפסגה עם עוד זוג ישראלים ששהו שם, כיוון שריזדין הודיע לי שלאחר ההגעה לפס, הוא יצטרך לחזור לכפר. הודעתי לו שלא אצטרף. הוא אמר לי שהוא ימשיך בכל זאת עד לפס. שאלתי את ריזדין למה בכלל הוא ממשיך לפס?

הוא אמר לי שהסיבה שבכלל יצא איתי לפסגה היא שיש קליטה סלולרית בסוף הפס. הייתי בשוק.
כל הסבל הזה בשביל קליטה סלולרית כדי להסתמס עם חברים?? ואז נזכרתי שבשביל ריזדין אין בעולם סבל כלל. איש ההרים הזה, דילג בקלילות את הטיפוס הזה כאילו היה איילה בטיול קיצי בפארק הירקון. הוא סיפר לי שהוא כבר טיפס לפסגה עשרות פעמים בעבר.

ידעתי שמצפה לי דרך ארוכה וקשה למטה (1500 מטר גובה) אחרי שאגיע לפס ולכן העדפתי להצטרף לחבורת מטיילים.

אז בבוקר יצאנו מנימלינג לעבר הפס בגובה 5200 מטר. מסתבר שזוג הישראלים הם ספורטאים רציניים שעושים מרתונים בשעות הפנאי ולא עמדתי בקצב שלהם ולמעשה טיפסתי עד הפס לבד. למזלי הדרך היתה ברורה מאוד- פשוט לטפס למעלה בשיפוע מטורף.

הבעיה היתה שבעקבות השלגים, הלכנו בשלג עמוק עם נעלי הליכה רגילות. הליכה קשה מאוד בשיפוע תלול מאוד.

הייתי מותש, הנשימה בגובה כזה כמעט בלתי אפשרית, התנשפתי בכבדות. לאורך כל המסלול נלחמתי בעצמי לא להישבר ופשוט להמשיך עוד צעד ועוד צעד גם שהגוף היה כבר שבור.
כל פעם שהסתכלתי למעלה נתקפתי בייאוש – נראה כאילו בחיים לא אגיע לפסגה. מעניין אם תיהיה לי הזדמנות לספר את הסיפור שלי או שפשוט אגמור פה. הזמן עבר כמו נצח. רק לבן לבן לבן. אין סופי. עלייה אין סופית. התחלתי לזמזם איזו מנגינה תוך כדי נשימה כדי לא לוותר. חזרתי עליה כמו מנטרה שוב ושוב ללא הפסקה כדי להישאר בקצב קבוע ולא לקרוס. זה עבד.

בו זמנית – היה בי קול נוסף – הסתכלתי מסביב ונפעמתי מהעוצמה והיופי האדיר. זה כמו חלום שהתגשם – תמיד היה לי חלום להיות חלק ממשלחת חורף לטיפוס לאוורסט או משהו כזה. ואיכשהוא החלום הזה התגשם. כמו שאמא אמרה לי פעם: תמיד קורה מה שאתה רוצה, רק לא תמיד איך ומתי שאתה רוצה 🙂

בסופו של דבר לאחר הליכה קשה ומאומצת תוך שעתיים וחצי הגעתי לפסגה. ולמעלה את מי אני פוגש? את ריזדין מסתמס לו בניחותא:)
ההגעה לפסגה היא חוויה מדהימה. נוף מטורף. תחושת עילוי. אני עדיין חי!! הסבל הסתיים!

חגגתי לי בפסגה כחצי שעה ואז הגיעה הקבוצה של הספרדים והתחבקנו כולנו בהתרגשות. עשינו זאת!!!

מייד התקשרתי להוריי להודיע שאני בחיים ושלחתי לחבריי בואטס אפ תמונה מפסגת העולם (זוכרים שיש קליטה בפסגה?)

החלק המאתגר מאחוריי. מעכשיו החלק הקליל של הטיול מגיע:
אחוז החמצן רק יעלה, הטמפ רק תעלה ואני קרוב לסיום. זהו כל מה שנשאר זה רק לרדת למטה בכיף ובששון. האמנם?

נתראה בחלק ד' של ההרפתקה 🙂

חלק ד'

אז עצרנו שהגעתי לפיסגה בגובה 5200 מטר. הגעתי לפסגה בערך ב- 10:30 בבוקר, מותש אך יודע שכל היום עוד לפניי.
לקחתי את הזמן בפסגה לראות את הנופים המדהימים ולנצל את הזמן למעט מנוחה וצילומים.

מעכשיו הגובה רק ירד, אחוז החמצן יעלה, הטמפ' בדרך רק יעלו. נראה כאילו החלק הקשה מאחוריי. התחלתי לרדת בקצב מהיר את הירידה מהפס למטה. הדרך היתה חלקה כי השלג התחיל להפשיר והלכתי בתוך נחלים קטנים שנוצרו בין האבנים. ככל שירדתי התגלו בפניי מפלים מדהימים ונהר סוער.

הדרך תלולה מאוד-יורדים גובה של 1500 מטר (!) בזמן מוערך של 6 שעות. מסתבר שהדרך חוצה את הנהר הסוער כ-30 (!) פעמים. בדרך כלל זה לא כל כך נורא. בעונה החמה הנהר לא עמוק ולא סוער מדי ופשוט חוצים את הנהר בתוכו, יחד עם הנעליים, בידיעה שזה היום האחרון ואפשר לשרוד יום הליכה עם נעליים רטובות.

המשכתי בדרכי מטה אך הנהר במקרה הזה היה סוער מאוד. מסתבר שבגלל סופת השלגים והפשרתם לאחר מכן, עומק המים עלה והנהר נהיה מסוכן מאוד לחצייה.

המסלול היה מבלבל ומורכב כי הוא חצה שוב ושוב את הנהר הסוער בתוכו. עברתי כ-6 פעמים את הנהר לבדי, מתקשה למצוא את הנתיב הטוב ביותר לחציית הנהר. כמה פעמים כמעט איבדתי את האחיזה בחצייה וכמעט נסחפתי אך בסופו של דבר הצלחתי לחצות את הנהר המסוכן הזה. המשכתי בהליכה מהירה בעודי עוקב אחרי שיירות סוסים – ניכר כי הם יודעים את הדרך ובקיאים בה. האפליקציה maps me לא הייתה יעילה כלל במציאת הנתיב הנכון.

פתאום אני רואה באופק את חבורת הספרדים שפגשתי בפסגה. המדריך שלהם עצר אותי ואמר לי שלפני שנה כמה מטיילים, ביניהם ישראלי אחד, מתו בהיסחפות בעת חצייתו. הטיעון היה די משכנע והחלטתי להמשיך עם החבורה החביבה הזו.
המדריך שלהם היה ממש נחמד ולא מובן מאליו שהוא הסכים שאצטרף אליהם (מדובר בטיול מאורגן של 16 ימים עליו המשתתפים משלמים אלפי דולרים).

המעברים בנהר לאחר מכן היו קשים אך נוחים – לפני כל מעבר בנהר, המדריך והפורטר שלו נכנסו לנהר ויצרו נתיב מעבר בו הם עזרו לכל המטיילים לעבור אחד אחרי השני. הם אמנם הלכו בקצב מסחרר אך איכשהוא קל הרבה יותר ללכת יחד כחלק מקבוצה מאשר לבד.

למרבה הצער הופתעתי לגלות שבסופה של שיירת הספרדים החביבה, פגשתי מישהי לא חביבה כלל וכלל. מדובר על אותה "ידידה" שנטשה אותי חסר ראייה באנקר.
מסתבר שהיא התלוננה לחבורת הספרדים שהשארתי אותה לטייל לבדה (!).
לאחר מכן, במשך כל הירידה מטה, בכמעין אופרת סבון ספרדית הזויה, אחד המטיילים המובילים בחבורה ניסה לשכנע אותי להמשיך לטייל איתה ולהשלים איתה.
הוא השתמש בכמה קלישאות משעשעות מאופרות סבון ספרדיות – ניכר היה שהסיפור הזה מרתק את החבורה והם כמהים לסוף טוב.
החלטתי שמתוך כבוד אליה כאדם וכאשה אסכים ללוות אותה עד שנחזור לעיירה LEH. הודעתי לה שברגע שנגיע לעיירה אנחנו מתפצלים.

בסופו של דבר לאחר טיול ארוך וקשוח ו- 30 מעברים סוערים הגענו לעיירה Chogdo אך למרבה ה"פלא" לא היתה קליטה סלולרית בעיירה והלכנו כ-12 קילומטרים לחיפוש בקתה עם קליטה עד שלבסוף מצאנו home stay עם טלפון לוויני והתקשרנו לסוכנות הטיולים בLEH כדי להזמין ג'יפ שיקח אותנו חזרה.

עקב הגשמים והשלגים, כמו שקורה פעמים רבות בהודו, הגשר שהוביל לעיירה קרס לנהר ולכן לא התאפשר מעבר רכבים. נאלצנו לעשות את הלילה בעיירה, בהום סטיי נחמד עם אוכל טעים, אירוח חם, כאשר המשפחה אכלה יחד איתנו בחדר האירוח, מומו טעים ומשובח. בבוקר למחרת ולאחר שינה טובה הלכנו כ-10 קילומטר נוספים ליישוב הבא Shang Sumdo. שם עברנו רגלית את הכביש שקרס לנהר ולקחנו סוף סוף ג'יפ ל-LEH.

התענגתי על החזרה לגומאנג סטופה, ההוסטל האהוב ב-LEH. ההרגשה היתה אחרת. כמו חזרה הביתה. הכל היה שוקק חיים. פעם ראשונה מזה זמן רב שהתקלחתי מקלחת חמה עם זרם ולא מדלי.
החלטתי שאני רוצה לסיים את המסע הזה במנאלי ועמק פרבאטי. לנוח כמה ימים באיזי לפני החזרה לארץ. רוצה יער פיות ירוק ובקתות וארוחות טעימות ופשוט להרגע בשאנטי.

לאחר מכן, חיפשנו ג'יפ למנאלי אך בגלל ההצפות כל הכבישים נסגרו ורק היום התנועה חזרה לסדרה. היה לא פשוט למצוא ג'יפ ושותפים למסע.
בסוף נאלצנו לפנות לאחת הסוכנויות הישראליות שנמנענו מלהתקרב אליהן עד אותו רגע ,כדי להעזר בה למציאת שותפים. בסוף מצאנו בסוכנות של נמיגל (מאוד *לא* מומלץ!!) בלה שותפים לנסיעה למנאלי וג'יפ שיוצא ב- 10 בבוקר מייד לאחר שנקבל את הכביסה שלנו.

כשהגענו בבוקר פתאום הנהג בקש סכום כסף נוסף בלי שתואם איתנו מראש. הסכמנו בלית ברירה כי צפויה לנו כעת נסיעה של יומיים. 12 שעות ביום הראשון ועוד 7 שעות ביום השני כאשר נישן את הלילה באיזו עיירה בדרך.

מסתבר שקבלנו נהג עצבני וגס רוח שסרב לומר לנו את שמו. הוא נהג כמו מטורף לאורך כל הדרך. מדובר על הדרך השנייה הכי מסוכנת בעולם אחרי דרך המוות בדרום אמריקה. כבישים לא סלולים וצרים, מלאי בורות עם סיבובים סופר מסוכנים מעל תהומות של אלפי מטרים. הדרך עוברת בפסים של 5700 מטר ופסים נוספים בגובה 4800 ויותר. ממש חצינו בדרך איומה ומזעזעת את כל רכס ההימלאיה.

אני ושותפיי לנסיעה, הינו בחרדה תהומית לאורך כל הדרך. לא עצמנו עין. בכבישים שאמורים לנסוע בהם עד 25 קמש הנהג שלנו נסע 60 קמ"ש בסיבובים כאשר הוא מוביל אותנו לכמעט מוות וכמעט תאונה שוב ושוב. כאשר בקשנו ממנו להאט הוא רק התעצבן. בסופו של דבר זה קרה – בסיבוב מסוכן, בעודי יושב ליד הנהג, אני קולט שהגלגל שבצד שלי נמצא באוויר. הייתי בטוח שזהו. אחרי ששרדתי את כל הטיול המטורף הזה ככה זה נגמר. נפילה לתהום.

בשנייה האחרונה הנהג הסיט את ההגה ימינה ובמקום לעוף לתהום נכנס בנהג הג'יפ שבדיוק הגיע ממול. יצאנו מהתאונה הזו שלמים ובריאים אך בהלם. היינו שניה מנפילה לתהום.

בסופו של דבר הגענו למנאלי והנופים מטורפים. הזכיר לי את הסרט אוואטר – עצים ירוקים ועשרות מפלים קסומים. בפרבאטי טיילתי לי בניחותא בכפרים טוש, קלגה, פולגה וטולגה. אכלתי חופשי תפוחי עץ מעשרות העצים שם, ממש כמו בגן עדן. הוקסמתי מהמפלים המדהימים ביער הפיות.

אחרי כמה ימים קסומים בפרבאטי נסעתי באוטובוס לילה חזרה לטיסה לניו דלהי. האוטובוס היה אמור להגיע ב6 בבוקר לניו דלהי אך בהודו כמו בהודו, האוטובוס הגיע רק ב12 כאשר הטיסה שלי המריאה ב14. בקושי הספקתי לטיסה בנשימה האחרונה. אפילו הסוף של הטיול היה גבולי ומלחיץ כמו רובו.

וכך הסתיים לו מסע קסום, מפחיד, נוראי, פלאי, מדהים ומרתק.